בתי המשפט

 

 

 

 

פסק דין

 

1.         תביעה כספית ע"ס 76,269 ₪ (ליום הגשתה - 19/05/03). התובעת היא סוכנות נסיעות, וסכום התביעה הוא גובה יתרת החוב המגיעה לתובעת - לטענתה - בגין שירותי תיירות שנתנה לצדדים שלישיים לפי הזמנת הנתבע, שהתחייב לשלם עבור השירותים.

 

2.         מלכתחילה נתבעו הן מר אדרי ("הנתבע") והן חברה בשם סיבוני סביליה אחזקות בע"מ ("הנתבעת 2" או "החברה"). בינואר 2004 הודיעה התובעת על מחיקת התביעה נגד הנתבעת 2, שלא התגוננה ולא בוצעה לה מסירה של התביעה, כנראה מאחר ואינה פעילה עוד (ור' גם ס' 6 סיפא לכתב-הגנתו של הנתבע, לפיו "קרסו עסקי הנתבעת 2 עוד בשנת 1997").

 

3.         בכתב הגנתו כופר הנתבע בכל הטענות הנטענות בתביעה "ככל שהן מתייחסות אליו" (פיסקה שלישית לכתב ההגנה), ובס' 9 לכתב-ההגנה מופיעה כפירה "מחוסר ידיעה" בחישוב החוב. פרט לכפירה זו כולל כתב-ההגנה של הנתבע רק טענות הנוגעות להעדר עילה אישית כלפיו. לטענתו "מי שהתקשר בהסכם עם התובעת הינו הנתבעת מס' 2 בלבד...ואין לתובעת אלא להלין על נתבעת 2 בלבד", וכי מעמדו בנתבעת 2 היה של מנהל, ושל בעלים "באופן פורמלי בלבד" של מניה אחת מתוך 100. בסיפא לס' 3 לכתב-הגנתו טען כי "הוא אישית מעולם לא ביקש הזמנות מהתובעת" וכי "כל ההזמנות היו בהחלטת הנתבעת 2" וללא קשר אליו. בס' 4 לכתב-ההגנה נטען כי נספח ב' לתביעה כולל שמות של אנשים שנסעו "ללא כל קשר וזיקה" לנתבע, ובהם אלמוג דוד (שאח"כ - במהלך ההוכחות - התברר שהיה שותפו של הנתבע בחברה אחרת, "דר אמיד"). בס' 6 לכתב הגנתו אמר הנתבע במפורש כי כל שמות הנוסעים שבנספח ב' לכתב-התביעה הם עובדי ו/או אורחי הנתבעת 2 "ושלה בלבד".

 

4.         בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע נעשה ניסיון להרחיב ולשנות חזית באופן נרחב ביותר. כך למשל נטען (ס' 3-6 לתצהיר) כי בוצעו תשלומים של זוכו בדו"ח (המפרט את החוב) שערכה התובעת - טענה שלא רק שלא נזכרה בכתב-ההגנה אלא היא אף סותרת חזיתית את טענת חוסר הידיעה שבס' 9 לכתב-ההגנה. הנתבע אף לא טרח להסביר בתצהירו כיצד זה לפתע יש לו ידיעה מפורטת, כולל "צילומי שיקים", על תשלומים שבוצעו לאחר שבהגנתו טען "שאין ולא היה בידיו" רישום כספי של הנתבעת 2. ברור כי יש להתעלם מכל הטענות בתצהיר שאינן מופיעות בכתב ההגנה, וכך אף הוריתי (והכל בשל התנגדות התובעת). בתצהירו טוען הנתבע בנוסף כי "לא ברור לו" מכח מה דורשים ממנו תשלום עבור נסיעות שבוצעו במקום לתבוע את התשלום מהאנשים שביצעו את הנסיעה.

 

5.         לטעמי, קיום וגובה החוב אינם שנויים במחלוקת אמיתית. בכתב ההגנה אין לגביו אלא הכחשות סתמיות של החוב "מחוסר ידיעה". הטענות בנושא זה בתצהירו של הנתבע נמחקו, כאמור. נכון שמטעם התובעת העיד עד  אחד ויחיד שהוא גם המנהל והבעלים של התובעת (מר אלפרוביץ'), ונכון שעדותו כפופה לס' 54(2) לפק' הראיות [נוסח חדש], אך דעתי היא שאין בכך כדי למנוע קבלת עמדת התובעת לגבי קיומו וגובהו של החוב. זאת בהעדר גירסה נוגדת, ולנוכח העובדה שלא רק על עדות בע"פ מדובר אלא גם על רישומי מחשב שהוצגו ע"י התובעת. לכך יש להוסיף שבעיני לא נפל פגם במהימנותו של עד התביעה. נכון שמדובר ברישומי התובעת עצמה, אך פרט לכך לא מצאתי טענה (ולא כל שכן ראיה) של ממש כאילו נפל בהם פגם. גם הטענה בסיכומי הנתבע כנגד חישוב הפרשי ההצמדה והריבית הכלול בתביעה אין בה מאום, ולו משום שהנתבע לא טרח להציג חישוב חלופי למרות שאין קל מזה, מה-גם שהטענה לגופה מערבבת מין בשאינו מינו, שכן הסך של 18,522 ₪ כלל אינו הפרשי הצמדה וריבית אלא מדובר בסכומו העדכני של שיק שסורב והכלול בסכום התביעה הכולל. על כן אני קובע שקיומו וגובהו של סכום התביעה הוכח כדבעי, ולא נותר אלא לדון בשאלת היריבות.

 

6.         כאמור לעיל, בכתב-הגנתו ובתצהירו טען הנתבע לחוסר יריבות כאשר לטענתו היריב הנכון היא הנתבעת 2 ו/או האנשים שנסעו באמצעותה לחו"ל. התובעת טענה, בכתב תביעתה, כי מקור החוב בשירותי תיירות שהוזמנו ע"י הנתבע, וכי הוא התחייב לשלם עבורם.

            עד התביעה העיד על כך והוסיף כי בינו לבין הנתבע שררו יחסי ידידות אישית וכי הנתבע היה פונה ישירות אליו לצורך הזמנת שירותי תיירות, וכן - כי במעמדי ההזמנה של השירותים התחייב הנתבע לשלם בעצמו את התמורה ועל סמך זה ניתנו לו השירותים ואף באשראי "גדול". הנתבע - כך מצהיר עד התביעה - נהג לשלם מעת לעת בדרכים שונות לרבות בשיקים של צדדי ג' ולבקשתו היו מונפקות החשבוניות על שם אותם משלמים, אך חלק מהכספים לא שולם. גירסת עד התביעה בענינים אלה לא נסתרה בחקירתו הנגדית, ולא בכדי אין בסיכומי הנתבע טענה אחרת בנקודה זו.

 

7.         הנתבע - בתצהירו - לא טרח להתיחס ישירות לטענות אלה כלל (!), ו"שתיקתו הרועמת" בנדון אומרת דרשני. הוא אמנם טען ששמות של נוסעים רבים (הכלולים במסמכי התובעת) "אינם מוכרים לי", אך לא התייחס כלל לטענה שהוא אישית היה מזמין את השירותים, שהוא התחייב בעצמו לשלם עבורם ושהוא זה שביקש להוציא חשבוניות על-שם צדדים שלישיים שהיה משלם לתובעת (בין היתר) באמצעות שיקים שלהם.

 

8.         בחקירתו הנגדית של הנתבע התברר כי הוא אכן - בתצהירו ובכתב הגנתו - גילה לכל היותר טפח אך כיסה טפחיים, אם לא למעלה מכך. לפתע התברר כי הוא (או לפחות גם הוא) אכן הזמין - כענין שבעובדה - את שירותי התיירות שהתמורה בגינם היא נשוא התביעה (ר' ,למשל, עמ' 12 ש' 2-14). למען הדיון ניתן לומר שהוברר כי כל השירותים הוזמנו רק על-ידו, משום שטענתו ש"לא רק אני" (הזמנתי את השירותים) מבוססת על כך ששמו של מר אהרון אבו-חצירא נזכר באחד ממסמכי התובעת כמי שנסע לחו"ל במסגרת השירותים נשוא התביעה; אך משנשאל שאלה ישירה בנדון ע"י בית המשפט אישר כי "כנראה" שהוא - הנתבע - הזמין גם את הכרטיסים שבהם נסע מר אבו-חצירא (ר' עמוד 12, ש' 6-11). טענתו בעדותו היתה כי כל אחד מהנוסעים צריך לשלם בעצמו ישירות לתובעת והוא אינו נושא בחבות "בגלל שזה לא היה לצרים האישיים שלי" (שם, ש' 18 וכן שם, ש' 4-5). עוד התברר בחקירתו הנגדית של התובע כי לגרסתו השירותים נשוא התביעה כוללים 3 קבוצות שונות: כרטיסים שהוזמנו עבור הנתבעת 2, כאלה "של נסיעות פרטיות של כל מיני אנשים" וכרטיסים שהוזמנו במסגרת חברה אחרת בשם "דר אמיד", שלטענתו שולמו במלואם (ר' עמ' 11 ש' 12-14). מיד בהמשך סייג את דבריו והודה, בתשובה לשאלה ישירה של ביהמ"ש, כי הקבוצה השלישית (כרטיסים שהוזמנו במסגרת "דר אמיד") כלל אין לה "שום קשר עם התביעה שאנו מנהלים כאן" (שם, ש' 13-17). עוד הודה כי הוא עצמו הינו המכנה המשותף של כל שלושת הקבוצות דלעיל (שם, ש' 25-26). את מעמדו בהזמנת השירותים נשוא התביעה הגדיר בעצמו כ"מרכז ארגון" ו"מזמין" (עמ' 12 ש' 4-5). כאשר נשאל - שוב ע"י ביהמ"ש - האם מסר לתובעת את הפרטים המלאים של כל נוסע כדי שהתובעת תוכל לגבות ממנו את כספה השיב "לא, אף פעם" (עמ' 12, ש' 23-24). בחקירה החוזרת נעשה ניסיון - מסורבל, לא ראוי ובלתי מהימן בעליל - לתקן ענין זה ("את השם אני מסרתי" - עמ' 14, ש' 17), אך גם בהמשך החקירה החוזרת הופיעה שוב הגירסה כי הנתבע לא מסר לתובעת את פרטיהם המלאים של הנוסעים. הפעם - ולראשונה במהלך עדותו - אמר הנתבע כי הסיבה היא שהנתבעת 2 היתה צריכה לשלם (שם, ש' 18-20), אך גם גירסה זו הובררה - בחקירה החוזרת (!) - כמתאימה לכל היותר לחלק מהמקרים, וכי במקרים אחרים כגון נסיעות של מר אבו-חצירא לא מסר הנתבע לתובעת את פרטי הנוסעים מסיבה אחרת (עמ' 14 ש' 21-24), וכי לגבי נוסעים אחרים "לאחר מכן מסרתי לפקידה שעבדה" (אצל התובעת - ש.מ.). לגירסה אחרונה זו לא הובאו כל תימוכין בראיות, ואין כל הסבר לכך שעלתה לראשונה בשלהי החקירה החוזרת (!).

 

9.         הנתבע לא הביא לעדות את חשב הנתבעת 2, אותו הזכיר בס' 9 לכתב-הגנתו, אף שכמנהלה בודאי ידועה לו זהות העד. הוא לא הסביר מחדל זה. הוא גם לא הביא לעדות את אלה מבין מקבלי השירותים בפועל (הנוסעים) שזהותם ידועה לו היטב ושהינם ישראלים, ע"מ שיעידו כי לא שילמו עבור הנסיעה לנתבע או לתאגיד שהוא מעורב בו (כגון הנתבעת 2 או "דר אמיד"). ברור שאם אותם נוסעים שילמו עבור הנסיעה, יקשה מאד - בלשון המעטה - על התובעת לזכות בתביעה נגדם שתוצאתה - במקרה כזה - היא חיובם בכפל תשלום עבור הנסיעה. זו הרי עיקר הגנתו: שהתובעת היתה צריכה לתבוע כל אחד מהנוסעים, שנהנו בפועל מהשירותים. לא די שהוברר שלא טרח למסור לתובעת את פרטיהם, והתפתלותו בענין זה רק הגבירה את חוסר מהימנותו; אלא שהוא לא טרח להביא איש מהם שיעיד שלא שילם בדרך אחרת, כאמור לעיל, ולא טרח להסביר מחדל זה.

 

10.        גם מבלי להיזקק לפרטים השונים שחלקם פורטו לעיל, עלי לקבוע כי התרשמותי ממהימנות הנתבע בעת שהעיד בפני היתה שלילית. בהצטבר התרשמות זו לכך שהנתבע החליף שוב ושוב קוי הגנה; מסר גרסאות חלקיות ומתחמקות; נמצא כמי שאכן הזמין את כל השירותים נשוא התביעה (אשר טען עד לעדותו כי כלל אינו יודע, לפחות לגבי חלקם, במי ובמה בדיוק מדובר); הרבה להזכיר בעדותו נושאים שבעצמו אישר אח"כ שאינם רלבנטיים לתביעה; לא הביא עדים רלבנטיים - לפחות עפ"י שיטתו - כדי להוכיח את גרסתו ולא נתן לכך כל הסבר - לא נותר אלא לקבוע כי אינני מאמין לעדותו כלל.

 

11.        חוסר האמון האמור בגרסתו (וליתר דיוק בגירסאותיו) של הנתבע מוסיף לראיות התובעת את אותה התוספת שעשויה להידרש להן, גם לגבי שאלת היריבות האישית. בכך ניתן מענה להוראות ס' 54(2) לפק' הראיות [נוסח חדש] גם בענין זה. לטעמי, מי שמזמין שירותי תיירות עבור אחרים כי שמטפל ב"ארגון" נסיעות, מקבל על עצמו בכך אחריות לתשלום התמורה, אלא אם הוסכם אחרת ותוך שהוא מוסר לתובעת את מלוא הפרטים שיאפשרו לה להיפרע מהנוסעים עצמם. חזקה ש"ארגון" הנסיעות לא נעשה כתחביב אלא על דרך העיסוק, וחזקה שנעשה בתמורה. הנתבע לא טען, ומקל וחומר לא הוכיח, כי עד להיווצרות החוב פעלו הצדדים כענין שבעובדה בדרך הנטענת על-ידו, כלומר גביית הכספים ע"י התובעת ישירות מהנוסעים. חזקה שלא הביא ראיות על כך משום שלא כך היה. בנוסף לא רק שהנתבע אפילו לא טען שסיכם עם התובעת מי (זולתו) ישלם עבור השירותים ולא מסר לה את פרטי הנוסעים באופן מלא, אלא שמסקנתי היא שאני מאמין לעד התביעה כי הנתבע הבטיח לשלם עבור השירותים.

 

12.        סוף דבר: התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובעת סך של 76,269 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 19/05/03.

            בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות בגובה אגרת המשפט ששילמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שהתובעת נשאה בכל תשלום בגין האגרה, וסכום הוצאות נוסף של 750 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

            בנוסף לכל אלה ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בתביעה בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק (שהם כ-15% בקירוב מסכום פסה"ד בערכו להיום).

 

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתן בלשכתי היום ו' ב-אדר א, תשס"ה (15 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים

 

 

 

002635/03א  126 אבישי