ת"א (ת"א) 1736/00 גבריאל אבישר נ' חברת עיר השעשועים בע"מ

תביעה ייצוגית נגד מפעילת הלונה פארק שבגני התערוכה בת"א בשל תורים ארוכים במתקני המשחקים והשעשועים אשר מנעו מהתובעים את האפשרות להשתמש ולהנות מהמתקנים או ממרביתם.

Ingram V. Bus Entertainment Corp. Fla., Hillsborough County Cir. Ct. No. 95-5183, 1996 (פורסם בסקירה משפטית חוברת 211 (סקירה משפטית מן העולם)).

מוות מדום לב בעת רכיבה ברכבת הרים.

ע"א (ת"א) 2027/00 מרכז הספורט קנדה נ' גם חנה (לא פורסם) (פס"ד מיום 9.12.02)

המשיבה הגיעה למרכז קנדה במטולה כמורה מלווה. לאחר שהשלימה כשני סיבובים על משטח החלקה על הקרח וניסתה לעזוב את המשטח, נפלה ונחבלה בכף ידה. בית משפט השלום קבע כי הוכחה קיומה של רשלנות מצד מתפעלי משטח החלקה על קרח, העומד לרשות הציבור הרחב, אשר כולל בחובו רבים שזו להם הפעם הראשונה בה הם מחליקים על הקרח.

נפסק (כב' השופטים י' גרוס , א' קובו , מ' רובינשטיין ):

1. "אין ספק כי לא ניתן לדרוש מהמערערת להצמיד מדריך אישי לכל מחליק, ואין בכך כל סבירות".

2. "יש גם ממש בטיעון המערערות כי מדובר בנסיבות המקרה בהסתכנות מרצון של אדם הבא להחליק ומקבל עליו את הסכנות הרגילות בספורט זה. יפים לכאן הדברים ... מתוך ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113: "מי שמשתמש במתקן ספורט אם כמשתתף ואם כצופה עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות אין בגינם אחריות. מי שלוקח חלק בספורט כזה מקבל את הסכנות הטמונות בו במידה שהן ברורות ונחוצות..")שם, בעמ' 126) וכן מתוך ע"א 258/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נחמיאס פ"ד כט (1) 63: "עלינו לשאול איפה בכל מקרה שלושה דברים: את מידת הסכנה, את הקושי למונעה וההוצאה הכרוכה בכך ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על אף סכנתו. במאזן השיקולים האלה עלול האחרון להיות עדיף. אין לך מתקן שאיזה 'שלומיאל' אינו יכול להיפגע בו ולהלכה אין לך פגיעה שאין למונעה על ידי נקיטת אמצעים כלשהם. להלכה ניתן לדרוש מכל ספק שיעמיד שומר על יד כל מתקן ומכל בעל בריכה שיעמיד מציל לכל רוחץ, אך דרישות אלה אינן מעשיות ועל כן אין קובעים על פיהן את מידה הזהירות הסבירה הנדרשת מהספק" (שם, בעמ' 75)".

3. "כך גם בענייננו אין לדרוש להעמיד מדריך לכל מחליק".

4. "אירועי נפילה עקב החלקה באותו משטח עצמו נדונו במספר מקרים (ע"א (י-ם) 408/98 בן אברהם נ' כלל ; ת.א. 3230/97  (בימ"ש שלום הרצליה בס נ' מרכז קנדה; ת.א. שלום פ"ת 2526/98 בראון נ' מרכז קנדה ), ובכולם נקבע כי אין מדובר במקום מסוכן וכי היתה הסתכנות מרצון מצד הנפגע. מאידך גיסא הועלו אתר החלקה זה ואתר החלקה נוסף על שולחן הדיונים בשני ערעורים שנדונו בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, ובהם הוטלה אחריות על המערערת בצד רשלנות תורמת של הנפגעים. בע"א (חיפה) 597/95 פוגל נ' מרכז תרבות, נוער וספורט (פס"ד מיום 26.6.96- לא פורסם), קובע כב' הנשיא (כתארו אז) סלוצקי כי גם אם מדובר בפעילות ספורטיבית הרצופה סיכונים, אין הדבר פוטר את המשיבה (המערערת שבפנינו) מנקיטת אמצעי זהירות כנגד סכנה מנסיבות שניתן לצפותן. בפסק זה נקבע כי העובדה שמדובר בהחלקה על משטח קרח למי שאינו מאומן לכך יוצרת סיכון של נפילה וכי זו סכנה צפויה שהסתברותה גבוהה. נקבעה רשלנות המערערת בשל אספקת נעלים שאינן תואמות ואי הצמדת מדריך לנפגעת. גם במקרה זה דובר במחליקה שאיבדה את שווי משקלה  בשלב היציאה מהמשטח. במקרה אחר שנדון בע"א (חיפה) 4457/99 נחאס נ' החלקרח בע"מ (פס"ד מיום 30.12.01 – לא פורסם) מדובר היה בנפילה במתקן החלקה על הקרח המצוי בקניון שבמפרץ חיפה. בית-משפט השלום דחה את התביעה בקובעו כי לא הוכחה הפרת חובת זהירות קונקרטית מצד המשיבה, מפעילת האתר. הערעור על כך התקבל ברוב דעות השופטים פינקלמן וגרג'ורה כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת שטמר. במקרה זה המערערת נשענה על הקיר שמסביב למשטח ההחלקה, החלה לצעוד באיטיות כשהיא נשענת על הקיר, ותוך כדי הליכה מעדה ונפלה על משטח הקרח. כב' השופט פינקלמן קובע כי "החלקה על משטח קרח למי שאינו מיומן, יוצרת סיכון של נפילה וסיכון זה גדל ורב כאשר המחליק על הקרח מנסה להחליק בפעם הראשונה בחייו. זוהי, למעשה, סכנה צפויה שההסתברות להתרחשותה גבוהה והנזק הוא צפוי" (סעיף 9 לפסה"ד). אמנם היו במקום שלטי אזהרה, התחזוקה היתה תקינה והיו מדריכים, אך מאחר וספורט הגלישה על הקרח אינו נפוץ בארץ אין לצפות כי כל אדם ידע כיצד להשתמש במתקני ההחלקה ויהיה מודע לסכנות הנשקפות מהם. המערערת היתה חסרת ניסיון בתחום זה ולא קיבלה מעולם כל הדרכה כיצד להחליק. על מפעילת המקום היה לפחות להמציא למערערת הסברים על סכנות הגלישה ולמסור לה דף על אמצעי הבטיחות שיש לנקוט בהם בעת גלישה. לפיכך התקבל הערעור, נקבעה אחריות המשיבה ורשלנותה התורמת של המערערת הועמדה על שליש. לעומת זאת כב' השופטת שטמר, בדעת המיעוט, הגיעה לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור. המערערת החזיקה במעקה הקיים סביב המשטח, התקדמה לאיטה לאורכו וכשסיימה לבצע כך שני סיבובים החליקה לפתע ונפלה. אין מקום לקביעת אחריות המשיבה, שכן היו במקום שלטים שהזהירו כי ההחלקה היא מסוכנת. כמו כן "ספורט ההחלקה על הקרח טומן בחובו סיכונים שהם חלק ממהותו של הספורט. לענין זה קובעת ההלכה כי התממשות סיכונים טבעיים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית, כגון נפילה בזמן קפיצה לסל, או התנגשות בשחקן אחר בעת משחק כדורגל או החלקה בעת גלישה על קרח, אינה יוצרת אחריות קונקרטית" (סעיף 4 לפסק-דינה. לביסוס מסקנה זו מאוזכרים הדברים שהובאו לעיל מפרשת ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ). לפיכך מדובר בסיכון רגיל, כאשר "אדם בוגר מודע לכך שהחלקה על הקרח מלווה מעצם טבעה בסיכון של החלקה ומעידה". בכל מקרה לא היה בנסיבות המקרה קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין גרימת הנזק, שכן "גם אם היתה המשיבה מדריכה את המערערת בכניסה או מוסרת לה עלונים ובהם פרטים כיצד עליה להיזהר, לא הוכח כי ישנם אמצעים נוספים או טובים יותר מאשר ללכת לאט, צמוד למעקה, כאשר מחזיקים במעקה. זה בדיוק מה שהמערערת עשתה. בנסיבות אלה לא הוכח כי היה באזהרה כלשהי על עצם הסכנה או כיצד יש להתנהג על הקרח, כדי למנוע את התאונה" (סעיף 5 לפסה"ד). המערערות שבפנינו נאחזות בדעת המיעוט וטוענות כי לא ברור כלל ועיקר איזו עוד הוראת בטיחות היתה מסייעת לתובעת שלא ליפול. התוצאה מקבלת עמדת הרוב הינה כי בכל מקרה שבו לא ניתנת הרצאה מדוקדקת על כל הסיכונים הכרוכים בספורט ההחלקה על הקרח, כולל החלקה ונפילה, בין אם מדובר במחליק מנוסה ובין מחליק בלתי מנוסה, תהא בכך הפרת חובת הזהירות של מרכז הספורט, וזו תוצאה המנוגדת לדין. המשיבה מצידה משליכה יהבה על המסקנות המצויות בפסק-דין הרוב".

5. "לאחר בחינת כל הטיעונים והנסיבות דעתנו ומסקנתנו הינה כי יש מקום לבכר את עמדת המיעוט, על כל טעמיה ונימוקיה, על פני עמדת הרוב בפרשת נחאס הנ"ל. במקרה דנן לא באזהרה אמורים הדברים, אלא בהצמדת מדריך לכל מחליק בלתי מנוסה, וזו דרישה שאין לאמצה הן מבחינת מדיניות משפטית והן משום שלא הוכח כדבעי כי הדבר היה מונע את נפילת המשיבה".

הערעור התקבל והתביעה נדחתה.

ת"א (תל אביב) 43994/97 זיו נבו נ' נ.כ.ס. ניהול כספים סטודנטיאלים בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 10.1.03)

בהיות התובע סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטה, הוא נטל חלק באירועי יום הסטודנט, שהתקיימו ב- 15/05/96 באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע (להלן: "האירועים"). "במסגרת האירועים, השתמש התובע במתקן המכונה "השור הזועם" (להלן: "המתקן"). כתוצאה מהשימוש במתקן, נפגע התובע בראשו".

לטענת התובע, "כל הנתבעים ביחד ולחוד נושאים באחריות לנזקיו; נתבעת 1, מכוח היותה מארגנת המתחם בו הוצב המתקן. נתבעת 2, מכוח היותה היוזמת והמארגנת של כלל האירועים, שבמסגרתם הוצב המתקן. נתבעת 3, מכוח היותה נותנת החסות למתחם שבו הוצב המתקן. נתבעת 4, מכוח היותה הבעלים של המתקן, ונתבע 5 מכוח היותו המפעיל בפועל ובעל השליטה במתקן במועד האירוע".

הנתבעים טוענים כי "מדובר באחד מאותם מצבים, שאין בהם כדי להקים אחריות משפטית למאן דהוא זולת התובע עצמו. זאת בין משום שמדובר בסיכון רגיל, בין משום שמדובר בסיכון מרצון ובין משום שלתובע קיים אשם תורם מוחלט. לחלופין, טוענים הנתבעים כי גם אם קיימת להם אחריות כלשהי, הרי שהיא חסרת משמעות, או בעלת משמעות כספית זניחה לנוכח פגיעתו הקלה של התובע".

נפסק (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי ):

1. "המתקן בו עסקינן עונה על ההגדרה הנזכרת ומכאן שיש לראות בו "דבר מסוכן". אין מחלוקת, כי המתקן הינו בבחינת מתקן שעשועים עשוי חומר קשיח דמוי שור".

2. "לנוכח היותו של המתקן בגדר "דבר מסוכן", ברי כי בנסיבות הספציפיות, שלמרבה הצער התקיימו במקרה הנדון, הוא טומן בחובו סיכון מיוחד (ר' דבריו של כב' השופט חשין בע"א 3124/90 ... בעמ' 113 א-ב).  עצם קיומו של סיכון כאמור, מצריך תשומת לב מיוחדת של הצד המזיק ואין לראותו בגדר סיכון יומיומי, שהניזוק הסכים ליטול על עצמו".

3. "השאלה המתבקשת היא, מהם אמצעי הזהירות הסבירים בהם היה על הנתבעים לנקוט כדי למנוע נזק מסוג זה או, למצער, כדי להסיר מהם את האחריות בגין התרחשותו. סבורני כי די היה בנקיטת מספר צעדים פשוטים למדי הכרוכים בעלות סבירה, אם לא למטה מכך, כדי להשיג את התכלית הנזכרת. בהקשר זה מקובלות עלי טענות התובע, כי ניתן היה לצפות שיוצבו שלטי אזהרה בדבר הסיכון הכרוך בשימוש במתקן, ויפורטו הוראות שימוש אלמנטריות בו, כגון, תנוחת ישיבה מומלצת, אופן האחיזה ב"מושכות", צורת נפילה וכיו"ב הוראות, שנצטברו מהפרקטיקה של השימוש במתקן. למותר לציין, כי פרקטיקה זו הייתה נחלתם של הנתבעים".

4. "מנכ"ל נתבעת 3, העיד אמנם, כי מפעילי המתקן התחייבו לתת תדריך מסודר לכל משתמש במתקן, וכי האחראי מטעמם על המתחם, שהיה נוכח במשך כל זמן הפעילות, וידא שהדבר מבוצע בפועל .... ברם, אותו עד לא ידע לנקוב בשם האחראי, וגרסתו נסתרה ע"י עדותו של נתבע 5, מפעיל המתקן בפועל, שהעיד אחרת בחקירתו הנגדית .... ".

5. "בנוסף, סבורני שהנתבעים היו מיטיבים לעשות אם היו מחתימים את המשתמשים במתקן על שובר השתתפות כדוגמת זה שצורף כנספח לתצהיר התובע (נספח "כו"), האוסר את השימוש על קבוצות סיכון מסוימות וקובע כללי התנהגות בזמן השימוש במתקן. כמו כן, מבלי להידרש למומחיות מיוחדת, נקל לקבוע כי מן הראוי שהשימוש במתקן מעין זה יותנה באביזרי בטיחות מינימליים, כגון, כפפות אחיזה לידיים וקסדת ראש. עוד ניתן לקבוע כי אותם חלקי מתקן שעלולים לבוא במגע מזיק עם המשתמש, נעדר השליטה בגופו, יצופו חומר מרכך שיהיה בו כדי למנוע פגיעה מהסוג הנדון. ולבסוף, ניתן היה לצפות כי יותקן מנגנון במתקן, שיפסיק את פעולתו מיד עם נפילתו של הרוכב ממנו, כדי למנוע מצב שבו לאחר הנפילה ימשיך המתקן לנוע ויפגע ברוכב, כפי שאירע במקרה זה".

6. "המתקן בו עסקינן, הוצב במקום ציבורי לשימושו של הציבור הרחב. התובע, איש צעיר בגופו ובנפשו, ביקש לעשות במתקן את השימוש הרגיל לו נועד ובכך אין כל פסול. אין להלין עליו שביקש להישאר פרק זמן מקסימלי על גבי המתקן, שהרי זו כל תכליתו. אין מחלוקת, כי המתקן היה בשליטתם המלאה של מי מהנתבעים בכל הנוגע לאופן הפעלתו, מהירות הפעלתו ועצירתו. לו סברו הנתבעים, כי שימוש במתקן בפרק זמן של מעל 10 שניות כרוך בסיכון מיותר, היה עליהם להפסיק את פעולתו לאחר פרק זמן זה, ולא לצפות מהמשתמש שיביט לעבר שעונו וינטוש את המתקן מיוזמתו - במיוחד לנוכח האווירה התחרותית הטבעית הנוצרת סביב מתקנים מסוג זה. על כן, אין מקום ליחס לתובע אשם תורם כלשהו".

7. לענין חלוקת האחריות בין הנתבעים: "בנסיבות המקרה דנן התקיימו הקריטריונים שנקבעו בהלכה הנזכרת. כפי שעולה מהסכם ההתקשרות, שנערך בין נתבעת 1 לנתבעת 3 (ת/2), וממכתבה של נתבעת 1 לנתבעת 2 עובר למועד האירועים (נ/11), פעולתם של מפעילי המתקן נעשתה כחלק אינטגראלי במסגרת פעילותם העסקית של מפיקי האירוע. במילים אחרות, המתקן שימש נדבך אחד, גם אם מרכזי, במתחם שהיה תחת אחריותם של מפיקי האירוע. כפי שנקבע בהלכה הנזכרת, עובדת קיומו של אינטרס עסקי של מפעילי המתקן כשלעצמה, אין בה כדי לגרוע מאחריותם של מפיקי האירוע".

8. "סבורני כי במקרים כגון דא, בהם מדובר בהפעלת מתקן שנועד לשמש את הציבור הרחב ואינו מוכר לשולח, יש לצפות מן השולח (מפיקי האירוע) כי יוודא את בדיקת בטיחותו של המתקן באופן ממשי, ולא אגב אורחא. קל וחומר כאשר מדובר במיתקן הנחשב, או עלול להיחשב בגדר "דבר מסוכן". כך, למשל, ראוי היה שהשולח ימנה בודק בטיחות מטעמו שיבחן את המתקן, או למצער יוודא שהשלוח עשה כן. כמו כן, ראוי שהשולח יבדוק עם השלוח באופן קונקרטי ככל הניתן, מהם אמצעי הזהירות הנדרשים להפעלת המתקן ויוודא, כי השלוח אמנם נקט בכל אמצעי הבטיחות והזהירות שהוסכמו ביניהם. בהקשר זה, ככל שירבו בדיקות הבטיחות וככל שיובטחו האמצעים שננקטו, כן ייטב. אמנם, ייתכן שתשמע הטענה שפרקטיקה כזו תכביד ותסרבל עסקאות מעין אלה ותפגום בהנאת הציבור. ברם, סבורני שכל עוד בענייני בטיחות עסקינן, אין מקום להקל ראש או באמצעים".