אתרי תיירות
חלק זה של האתר
עוסק באתרי התיירות השונים, לפי סוגיהם:
נאות מרפא, אתרי עתיקות, מוזיאונים, גני שעשועים, גנים לאומיים, חופי ים, קזינו, כנסים, מיצגים, פסטיבלים ומופעים,
רכיבה על סוסים, אולמי שמחות, יערות, מסעדות, בריכות ופרקי מים, גני חיות וקיטנות. בכל אחד מן הסוגים השונים
מפורטים דברי
החקיקה המיוחדים לאותו סוג וכן פסיקה מתאימה.
בנוסף לחיקוקים
הפרטניים, קיימים חוקים כלליים, העוסקים במגוון אתרי תיירות.
חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה
למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א - 2000 , הוא
חוק אשר מטרתו "לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת
מוצרים ושירותים" (סעיף 1 לחוק).
"מקום ציבורי"
מוגדר בחוק כ-: "כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסניה,
בית הארחה, גן ציבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזיאון,
ספריה, דיסקוטק, אולם או מיתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום
המציע שירותי תחבורה ציבורית".
"שירותי תחבורה"
הוגדר כ-: "אוטובוסים, רכבות, תובלה אווירית, אניות, שירותי הסעה והשכרת רכב".
(סעיף 2 לחוק)
החוק קובע באופן
חד משמעי כי:
"מי שעיסוקו
בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או
השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע,
דת או קבוצה דתית,לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד
אישי, הורות או מוגבלות".
(סעיף
3(א) לחוק).
אפליה בכניסה למקומות ציבוריים,
ביניהם אתרי תיירות, מעוררת שאלות נכבדות של עקרונות של חירות ושיוויון וגם שאלות
כלכליות.
ראו:
משה
כהן-אליה, "החירות והשוויון בראי החוק לאיסור הפליה במוצרים ובשירותים",
עלי משפט (תשס"ג), 15.
ד"ר ברק
מדינה, "איסור הפליה במגזר הפרטי מנקודת מבט של תאוריה כלכלית", עלי
משפט (תשס"ג), 37. ד"ר מדינה מדגים במאמרו "כי הניתוח
הכלכלי עשוי להוביל לתמיכה
בחיובם של גורמים "פרטיים" להימנע מהפליה".
חוק שירותי תירות, תשל"ו - 1976, קובע בסעיף
6 שבו:
"מי שעוסק בשירות תיירות לא יסרב סירוב לא סביר לספק
שירות שבתחום עיסוקו, ולא יתנה את הספקת השירות בתנאים שלא הותרו בתקנות".
שירות תיירות
מוגדר בסעיף 2 לחוק כ: בית מלון (לרבות שירות
הניתן בו ועסק הנמצא בתחומו ומיועד בעיקר לאורחי המלון), שירותי מורה דרך, עיסוק
דרך קבע בארגון כנסים, סמינרים וכיו"ב.
חוק
איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה, התשנ"ג - 1993
אוסר על הגבלת זכותו של עיוור להיכנס לבתי מלון, אכסניות, מתקני קמפינג,
מסעדות, בתי קפה, תיאטרון, קולנוע, אולמות ומתקני ספורט (סעיף 3.א.) ואף אוסר
על גבית כל תשלום מעיוור בעד הכניסה או השימוש במתקן ציבורי או בעד השימוש
בתחבורה ציבורית, בשל היותו מלווה בכלב נחיה (סעיף 3.ב. לחוק).
לאפליה בבתי מלון
(בהקשר של חוק שירותי תירות) - לחצו
כאן וגם תחת
נושאים שונים בבתי מלון.
לאפליה
ולשיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בתחבורה
ציבורית - לחצו כאן.
לאפליה בפארק
מים - לחצו כאן.
במקרה אחד, דחה בית משפט השלום
בנצרת, בקשה לצו מניעה זמני האוסר על מדריכי סקי להדריך באופן פרטי באתר החרמון.
בית המשפט לקח בחשבון את העדר הוכחת הזכויות הקניניות, את חשיבות השיקול של חופש
העיסוק של מדריכי הסקי, את סכנת המונופולין של אתר החרמון בהדרכת הגולשים ומאזן
הנוחות (ת"א (נצרת) 4074-02-08 הר החרמון שרותי ספורט ונופש באיזור הר החרמון
בע"מ ואח' נ' אסנת חיות ואח' (לא פורסם) (החלטה מיום 27.2.08) (כב'
השופט אחסאן כנעאן).
ה"ח הנהיגה הספורטיבית, התשס"ד – 2004, ה"ח תשס"ד (48), עמ' 140
"הצעת חוק הנהיגה הספורטיבית,
התשס"ד- 2004...באה לתת אפשרות לקיים פעילות ספורטיבית בתחום המוטורי מתוך
מטרה לאפשר מרוצים, לרבות מרוצי שטח, בכלי המיועד לכך שמוצע לקרוא לו כלי
תחרותי, זאת מאחר שהמצב המשפטי הנוכחי בישראל אינו מאפשר קיום מרוצים".
הצעת חוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ה – 2004 (ה"ח הממשלה –
146, עמ' 473)
"החוק המוצע בא להסדיר את תחום
הנהיגה הספורטיבית בישראל, במטרה לאפשר קיום פעילות ספורטיבית בתחום המוטורי,
לרבות עריכת מירוצים כולל מירוצי שטח וקרטינג, זאת מאחר שהמצב המשפטי בישראל,
כיום, אינו מאפשר קיום פעילות כאמור".
"בשנת 2000 מינה שר המדע והתרבות
דאז ועדה בין-משרדית לנושא הספורט המוטורי בישראל, שבין חבריה נמנו, בין
השאר, נציגי משרד המדע התרבות והספורט, נציגי משרד התחבורה ונציגי המשרד
לביטחון הפנים. הועדה המליצה, בין השאר, לקיים הליך חקיקה לגבי מיסוד הספורט
המוטורי בישראל".
הוועדה ציינה כי הספורט המוטורי
אינו מוסדר כיום בחוק וכי
עקב העדר הסדרה חוקית וארגונית, מבוצעות תחרויות הספורט המוטורי באופן בלתי
מבוקר, בלא אמצעי בטיחות, תוך סיכון הנהגים והמשתמשים בדרך".
"בית המשפט העליון דן בסוגיה זו
מספר פעמים (ר' בג"צ 4606/00 אביב קדשאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם),
וכן בג"צ 5563/01 אביב קדשאי נ' מדינת ישראל ו- בג"צ 6931/01 דני
לוי ואח' נ' שר התחבורה התלויים ועומדים לפני בית המשפט העליון). בעתירות
אלה ביקשו העותקים לאפשר להם לקיים אירועים תחרותיים בכלי רכב, ולחלופין –
להסדיר בחקיקה את נושא העיסוק בספורט המוטורי, ובגלל זה קיום אירועים
תחרותייים. עמדת המדינה בעתירות היתה כי יש להסדרי את נושא הספורט המוטורי
בחוק לאור מורכבות הנושא והתיאום הנדרש בין משרדי הממשלה השונים הנוגעים בדבר
וביניהם מרד החינוך והתרבות והספורט, משרד התחבורה, והמשרד לביטחון פנים".
"העלות הצפויה של הצעת החוק נאמדת
בכמיליון שקלים חדשים לשנה".
"יצוין כי
הצעת חוק פרטית בנושא פורסמה לאחרונה (ר'
הצעות חוק – כנסת 48, התשס"ד, עמ' 140)".
ראו: חוק
הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו - 2005
וגם
תקנות הנהיגה הספורטיבית (חובת ביטוח), התש"ע -
2009
.
