פסקי דין

פסקי דין

תקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ)

בג"צ 386/85 עבד אללה נמר בדיר נ' יוסף טוב ואח', פ"ד לט (3), 54

נפסק (כב' השופט מ' אלון ):

"לפי תקנה 5 לתקנות-שעת-חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח – 1948, אסורה היציאה לאחת מארצות האוייב אלא בהיתר משר הפנים. פירושה של תקנה זו הוא, כי מן הסתם חופש התנועה לארץ אויב אסור, ושר הפנים רשאי להתיר את האיסור. לא כן הדבר, כידוע, לענין יציאה לכל ארץ אחרת, שמן הסתם היא מותרת כזכות יסוד של חופש התנועה, ושר הפנים רשאי לאסרה, "אם קיים יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בטחון המדינה" (תקנה 6 לתקנות הנ"ל). העותר מבקש לצאת לאחת מארצות האויב, ולגביו חלות איפוא הוראות תקנה 5. וכבר נפסק וחזר ונפסק, כי "די בחשש שאינו מופרך, שמא ייפגע בטחון המדינה כדי לדחות את הבקשה להיתר יציאה מבלי שבית משפט זה יתערב בדבר (בג"צ 658/80, 662-660 [1] בעמ' 252)".

בג"צ 4706/02 שיח' אריד סלאח ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נו (5), 695

העותר הוא איש דת ומנהיג רוחני, אשר יציאתו מן הארץ נאסרה ע"י שר הפנים לפי תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחו"ל), תש"ח - 1948 מהטעם כי שוכנע "כי קיים חשש ממשי שיציאתו מן הארץ... עלולה לפגוע בביטחון המדינה".

העותרים טוענים כי הצו פוגע בזכותו החוקתית של העותר לצאת מן הארץ, בזכותו החוקתית לחירות אישית ובזכות היסוד שלו לחופש דת. כן נטען כי אין לשר הפנים סמכות להוציא צו איסור יציאה לתקופה ממושכת של 6 חודשים.

נפסק (מפי כב' השופט י' טירקל ):

"תקנה 6 לתקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח - 1948 כנוסחן בתוספת לפקודת הארכת תוקף של תקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ט - 1948 (להלן: התקנות), שמכוחן אסר המשיב על העותר לצאת מן הארץ, כאמור לעיל, מורה לאמור: "שר הפנים רשאי לאסור את יציאתו של אדם מישראל, אם קיים יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה".
"בבוא שר הפנים להחליט אם לתת צו האוסר על אדם לצאת מן הארץ נאבקות לפניו זו בזו זכותו של הפרט לחופש תנועה והחובה להגן על ביטחון המדינה. המבחן שעל פיו יש לאזן בין השתיים נדון בהרחבה בפסק דין שניתן בבג"ץ 448/85 דאהר נ' שר הפנים...". המבחן שאומץ לענין תקנה 6 לתקנות הוא "החשש הכן והרציני"".
"אחרי שניתנו פסקי הדין בפרשות אלה נתקבל בכנסת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן - חוק היסוד), בו נחקק עלי ספר לאמור: "6. (א) כל אדם חופשי לצאת מישראל".
"כאמור בחוק היסוד, ניתן לפגוע בזכויות המנויות בו רק בתנאים הקבועים בפיסקת ההגבלה שבסעיף 8. כמו כן, לפי סעיף 10 לחוק היסוד, אין בחוק היסוד כדי לפגוע בתוקפם של החוקים שהיו קיימים ערב חקיקתו, אולם חוק היסוד מקרין על פרשנותם. וכך נאמר לעניין איסור יציאה של נאשם מן הארץ: "...כאשר בית המשפט מפעיל את סמכותו ומורה על איסור יציאה מן הארץ, עליו ליתן משקל כבד לזכותו של נאשם לצאת מהארץ. זכות זו אינה מוחלטת. היא בעלת אופי יחסי. ניתן להגבילה מטעמים של טובת הציבור...".
"לעינן איסור יציאה לארץ אויב מכוח תקנה 5 לתקנות נאמר:"...בהפעילם את שיקול דעתם בנושא במקרה ספציפי, אין המשיבים צריכים או יכולים להתעלם מכך, שזכות יציאתו של אזרח לצאת לחו"ל קיבלה עתה אף תוקף של חוק יסוד..." (בג"ץ 3290/94 המוקד להגנת הפרט נ' שר הפנים...)".
"וכך נאמר לעניין צו עיכוב יציאתו של חייב מן הארץ בגדר הליכי הוצאה לפועל: "אכן, הזכות לצאת מן הארץ, שהיא בעצם חלק מחירות התנועה, הפכה עם כניסתו לתוקף של חוק היסוד לזכות בעלת מעמד נורמטיבי חוקתי, על חוקי. לפיכך, משקלה של זכות זו ושל השיקולים המגולמים בה עלה בדין הישראלי לעומת התקופה שקדמה לחוק היסוד. הגידול במשקלו של שיקול חופש התנועה והיציאה מן הארץ עשוי למצוא לו ביטוי במסגרת פרשנות החקיקה המקנה סמכויות הוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ" (דברי השופט אור ברע"א 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס...)".
"אכן, זכותו של אדם לצאת מארץ מגוריו ולחזור אליה היא "זכות טבעית" היא אחת מזכויות היסוד של האדם. הגבלתה של הזכות פוגעת פגיעה חמורה בזכויותיו... כאמור לעל, עוגנה זכות היציאה מן הארץ בסעיף 6 לחוק היסוד, אך ניתן לראותה גם כנגזרת מן הזכות לחופש התנועה ואף מן הזכות לחירות..."
עם זאת הזכות לצאת מן הארץ איננה מוחלטת והיא בעלת אופי יחסי. היא ניתנת להגבלה מכוח שיקולים כבדי משקל אחרים. הזכות לצאת מן הארץ היא נכבדה ויקרה, אולם יכול שתוגבל מכוח החובה - שאף היא נכבדה ויקרה - להגן על ביטחון המדינה ועל שלום הציבור...".
"...היכן נקודת האיזון הראויה ? בבואנו להניח את הזכויות המתנגשות על כפות המאזניים, סבורני שיש לשקול בתחילה את עוצמת הפגיעה בזכותו של הפרטי ולאחר מכן את עוצמת הפגיעה בזכותו של הציבור. עוצמת הפגיעה בזכותו של הפרט תיבדק לפי מידת היקפה הגאוגרפי של ההגבלה, משך הזמן של ההגבלה, ואף לפי עניינו האישי של האדם שיציאתו נאסרה, ביציאה מן הארץ".
בדיקת מידרג החומרה של הפגיעה בחופש התנועה באספקט הגאוגרפי שלה מעלה כי "פחותה הימנה היא פגיעה בחופש התנועה על דרך של איסור יציאה מן הארץ. כמו על ידי תקנה 6 לתקנות או איסור יציאה של נאשם או עיכוב יציאה של חייב. פחותה הימנה היא ההגבלה על דרך של איסור כניסה לארץ מסוימת, כמו איסור כניסה לארץ אויב לפי תקנה 5 לתקנות (לענין האחרון ראו בג"ץ 488/83 בראנסי נ' מנהל המחלקה לאשרות ואזרחות)".
"...יש לזכור, כי העותר מבקש לצאת לסעודיה, שהיא מדינת אויב, שהיציאה אליה צריכה היתר לפי תקנה 5 לתקנות (אף ששר הפנים אסר את יציאתו של העותר לפי תקנה 6 דווקא)".
"בבואי להכריע בין השיקולים הסותרים נראה לי שגם אחרי חקיקת חוק היסוד יפה כוחו של המבחן של "חשש כן ורציני" שהוזכר בעניין קאופמן [1] ואומץ בעניין דאהר [2]. מבחן זה מעוגן במילותיה של תקנה 6 לתקנות, ולפיה רשאי שר הפנים לאסור בצו את יציאתו של אדם מן הארץ, ודי ב"..יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה "... אכן, הזכות לצאת מן הארץ, שהוכרה מאז ומעולם כזכות יסוד של האדם, עוגנה גם בסעיף 6(א) לחוק היסוד, אולם למרבה הצער, הסכנות לביטחון המדינה ולשלום הציבור לא נמוגו ולא פחתו, ויש יסוד להנחה שבימים אלה אף החמירו...".

העתירה נדחתה (לרבות דיון בענין זכות הטעון והשימוע).

בג"צ 5211/04 מרדכי ואנונו ואח' נ' אלוף פיקוד העורף ואח', פ"ד נח (6), 644

שר הפנים הוציא נגד העותר צו האוסר על יציאתו מהארץ, מכוח סמכותו לפי תקנה 6 לתקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ). "בצו נאמר כי לאחר שהשר שוכנע כי קיים חשש ממשי שיציאת העותר מן הארץ עלולה לפגוע בביטחון המדינה..." אוסר שר הפנים על יצאת העותר מן הארץ במשך שנים עשר חודשים ממועד מתן הצו.

במסגרת העתירה מבקש העותר מבית המשפט כי יקבע שתקנה 6 לתקנות-שעת-חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח - 1948, כנוסחה בתוספת לפקודת הארכת תוקף של תקנות שערת חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ט - 1948, בטלה.

נפסק (מפי המשנה לנשיא כב' השופט א' מצא ):

"תקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח - 1948 הותקנו על ידי שר הפנים מכוח סמכותו לפי סעיף 9(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט. נמצא שבמקורן היוו חקיקת משנה, אך משהוארך תוקפן בחקיקה ראשית (בפקודת הארכת תוקף שלל תקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ)), והן הוכללו בתוספת לפקודה האמורה, הפכו התקנות לחלק מן הפקודה. בכך עלו התקנות למעלת חקיקה ראשית. כך מתחייב מפסיקת בית המשפט בבג"צ 243/52 ביאלר נ' שר האוצר (להלן - הילכת ביאלר), שאף הילכתו חזרה ונתאשרה, במהלך השנים ועד לזמננו, שוב ושבו (ראו לדוגמה את דברי השופט ברק בבג"ץ 4472/90 מועצה מקומית אורנית נ' שר האוצר, בעמ' 99). באי כוחם של העותרים ביקשו לשכנענו כי הילכת ביאלר מוטעית, והיגעה השעה לבטלה. לטענתם, תקנות שעת חירום הן לעולם בגדר חקיקת משנה, ואין בחקיקה רשאית המאריכה את תוקפן כדי להעלותן למדרגת חקיקה ראשית. הואיל ולגישתם, תקנה 6 לתקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ) הינה בגדר חקיקת משנה בלתי סבירה, הנוגדת את זכויות היסוד של האדם, הרי שמן הדין שבית המשפט יכריז על בטלותה או יורה על ביטולה".
"טיעוני באי כוחם של העותרים לא שכנעוני כי הצווים שהוצאו נגד העותר מקימים עילה מוצדקת לשוב ולבחון את צדקת ההלכות שנפסקו בפרשת ליון ובפרשת ביאלר. בחמשת העשורים האחרונים חזר בית המשפט על הלכות אלו שוב ושוב, אימצן והסתמך עליהן. בכך הפכו הן להלכות מיוסדות היטב. כדי שבית המשפט יראה מקום לסטות מהלכות כה מושרשות, יש לשכנעו כי טעמים כבדי משקל מחייבים זאת. בהעדר טעמים כאלה ייטיב בית המשפט לעשות אם יפנה את הטוענים אל המחוקק....ובפי באי כוחם של העותרים לא היו טעמים כבדי משקל שבכוחם לחייב דיון בצדקת ההלכות שנפסקו בפרשת ליון ובפרשת ביאלר".
"ודוק, אף לו התקבלה טענת העותרים כי תקנות ההגנה ותקנה 6 לתקנות-שעת-חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח - 1948 אינן בבחינת חקיקה ראשית, לא היה בכך כדי להביט לבטלותן, שכן גם אם היה נכון שחרף אישורן בחקיקה ראשית נותרו הן בבחינת חקיקת משנה, הריהן, מכל מקום, בגד "דינים שמורים" שסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחסנן מפני בטלות. אלא מאי? העותרים הניחו כי בקבלת עמדתם שתקנות שער חריום הן חקיקת משנה, תיסלל דרכם אל טענתם העיקרית והיא כי בידי בית המשפט להכריז על בטלותן או להורות על ביטולן של התקנות מחמת היותן בלתי סבירות בעליל. אף הנחה זו אינה כה פשוטה: חקיקת משנה שאושרה על ידי ועדה מוועדות הכנסת יש שהיא נתפסת כ"חקיקה עקיפה מטעם הכנסת עצמה" (כביטויו של השופט ברנזון בבג"ץ 108/79 מנור נ' שר האוצר, בעמ' 445). על רקע זה התגבשה הלכה הקובעת כי על בית המפשט לנהוג זהירות מיוחדת בטרם יתערב בחקיקת משנה שזכתה לאישור של ועדה מוועדות הכנסת (ראו: בג"ץ 4769/90 זידאן נ' שר העבודה והרווחה, בעמ' 172 והאסמכתאות המוזכרות שם). ואין צריך לומר כי כלל זה, המנחה את שיקול דעתו של בית המשפט כשהוא מתבקש להתערב בחקיקת משנה שאושרה על ידי ועדה מוועדות הכנסת, חל ביתר שאת על ביקורתן של תקנות שעת חירום שאושרו בחוק שקיבלה הכנסת במליאתה".
אין מקום "לשעות לטענת העותרים כי דין התקנות להתבטל מחמת היותן בלתי סבירות בעליל. אכן, הפעלתה של חקיקת החירום - זאת הנוגעת לענייננו ואף זאת שאינה נוגעת לו - ככלל פוגעת בזכויות הפרט שכלפיו היא מופעלת. יתר-על-כן, הפעלתה של חקיקת החירום פוגעת לא רק בזכויותיהם של היחידים שכלפיהם הופעלה, אלא גם בערכים שישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, מצווה על פי חקיקת היסוד לכבדם. דא עקא, שהפעלתה - כמו עצם קיומה - של חקיקת החירום היא לעתים בגדר כורח ..., הנובע מכך שהמדינה עודנה נתונה לסכנות ולאיומים מחוץ ומבית, ואלמלא קיומו של כורח זה היה מן המפורסמות, בא מקרהו של העותר וסיפק את הראיה לכך. אין משמעות הדבר כי בהחלתה של חקיקת החירום הלכה למעשה, רשאית הרשות להתעלם מזכויות היסוד של הנפגעים. הכלל הוא כי הגם שחוק היסוד לא גרע מתוקפם של הדינים השומרים ,נודעת לו השפעה על פרשנותם. כלל זה חל גם על חקיקת החירום. משמעות הדבר הי כי אף שבית המשפט אינו בוחן את עמידתה של חקיקת החירום במבחני פיסקת ההגבלה הקבועים בסעיף 8 לחוק היסוד, מוטל על בית המשפט לבקר את צדקת יישומה של הוראה מהוראות חקיקת החירום במקרה הנתון המבוא לפניו. הווי אומר: ביקורתו של בית המשפט אינה אמור להתמקד בשאת סבירותה של הרואה בחקיקת החירום בתורת שכזאת, אל בצדקת החלתה של ההוראה במקרה האינדיווידואלי המובא לפניו. ביקורת זו יבסס בית המשפט על שתי אמות מידה : כלום מטרת החלתה של הורת החירום על אדם פלוני בנסיבות המקרה, עולה בקנה אחד עם תכליתה הכללית ? כלום הפגיעה שתיגרם לפטר כתוצאה מהחלתה עליו מקיימת את עקרון המידתיות ?"
"לא מצאנו יסוד לפקפק בצדקת הערכתם של המשיבים כי תקופת מאסרו הארוכה של העותר לא הפיגה, ולא שיככה, את רצונו ואת כוונתו לחשוף ולפרסם מידע סודי על אודות הקמ"ג".
"את החלטתו לאסור את יצאת העותר מישראל ייסד שר הפנים על הסמכות הנתונה לו לפי תקנה 6 לתקנות-שעת-חרום (יציאה לחוץ לארץ). תקנה זו, שתוקפה הוארך בפקודת הארכת תוקף של תקנות שער חרום (יציאה לחוץ לארץ) ונוסחה נכלל בתוספת לפקודה האמורה, קובעת כי- "שר הפנים רשאי לאסור את יציאתו של אדם מישראל, אם קיים יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה".
"על חשיבות הזכות הנתונה לכל אדם לצאת מישראל אין איש חולק. עוד לפני למעלה מחמישה עשורים קבע בית משפט זה כי "חירות התנועה של האזרח מן הארץ לא מחוצה לה, היא זכות טבעית..." (השופט זילברג תקנה 6 לתקנות-שעת-חרום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח - 1948בבג"ץ 111/53 קאופמן נ' שר הפנים בעמ' 536). ובינתיים - כלום יש להזכיר ? - עוגנה החירות האמורה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע (בסעיף 6(א)) כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל", אך חוק היסוד לא גרע מסמכות השר על פי תקנה 6 הנ"ל בהיות התקנה בגדר "דין שמור", כמשמעו בסעיף 10 לחוק היסוד. עם זאת, כפי שכבר צוין, אף שחוק היסוד איננו משפיע על תוקפה של תקנה 6, הוא משפיע על פרשנותה, וכפועל יוצא מכך - על הזהירות המיוחדת שבה יש להתייחס להפעלת הסמכות בידי שר הפנים לנוכח המשקל הנכבד שיש ליתן לזכותו של האדם הנפגע מהפעלתה (השוו דברי חברי הנשיא שנאמרו בהקשר שונה מזה שבעניננו בבש"פ 6654/03 בינקין נ' מדינת ישראל בעמ' 293). בחינה הנדרשת היא כפולה: תכלית הוצאתו של הצו ומידתיותו".
"הצו שהוציא שר הפנים נגד העותר עומד במבחן כפול זה. ממה שהוכח לפנינו אכן עולה כי יש יסוד ממשי לחשוש שאם יצא מישראל יפרסם העותר מידע סודי המצוי ברשותו, ושפרסומו עלול לפגוע בביטחון המדינה. וכבר נפסק שקיום חשש ממשי שיציאת אדם לחוץ לארץ עלולה לפגוע בביטחון המדינה. וכבר נפסק שקיום חשש ממשי שיציאת אדם לחוץ לארץ עלולה לפגוע בביטחון המדינה, ככלל יצדיק עשיית שימוש במסכות הנתונה לשר הפנים לאסור את יציאתו (בג"ץ 448/85 דאהר נ' שר הפנים ובג"ץ 4706/02 סאלח נ' שר הפנים). הצו שהוצא על ידי שר הפנים הוא מידתי. בנסיבות העניין לא היה בידי השר להסתפק בהגבלה חלקית של זכות היציאה, שהלוא ברי לכל כי מעת שהיה העותר מורשה לצאת מן הארץ, שוב לא היה בידי המדינה לפקח על מעשיו. עם זאת יצוין כי השר הסתפק באיסור יציאתו של העותר מן הארץ לתקופה מוגבלת של שנים עשר חודשים. משמעות הדבר אינה שבתום התקופה האמורה לא יהיה בידי השר להוציא נגד העותר צו שיאסור את יציאתו מן הארץ למשך תקופה נוספת. משמעותו היא כי השר קביל על עצמו לשוב ולשקול בתום תקופתו של צו האיסור הנוכחי אם החשש שיציאת העותר מישראל עלולה לפגוע בביטחון המדינה, עודנו מתקיים בעוצמה המצדיקה את הוצאו של צו איסור חדש".

העתירה נדחתה.

אי ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ

ע"א (ת"א) 175/84 נילי יעקובוביץ נ' מדינת ישראל ע"א (ת"א) 245/84 מדינת ישראל נ' אלימלך יעקובוביץ, פ"מ תשמ"ו (א) 177

נגד אלימלך יעקובוביץ הוצא בבית משפט השלום צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת תיק מע"מ. לאחר סיום המשפט ביטל בית המשפט את צו עיכוב היציאה מן הארץ. "בשל טעות – אם של מזכירות בית המשפט, אם של משטרת הגבולות ואם של גורם אחר, האמור לקשר בין שתיים אלו – לא נרשם דבר ביטולו של צו העיכוב ברישומי משטרת הגבולות שבנמל התעופה בן-גוריון".

התובעים, בעל ואשתו, עמדו לצאת בטיול מאורגן לחו"ל, לאחר כ- 14 חודשים ממועד ביטול צו עיכוב היציאה. עם הגיעם לבקורת הדרכונים, נמנעה יציאתו מן הארץ, חרף הסבריו כי הצו בוטל. "משנוכחה התובעת, כי בעלה איננו מורשה לנסוע, ובעת מעשה גם לא הוברר באם יורשה לנסוע במועד יותר מאוחר, גמרה בדעתה להתעכב עימו".

"אותו בוקר היו פני התובעים מועדות לבילוי חופשה, במסגרת של טיול בקבוצה מאורגנת. זמן-מה קודם לכן הם רכשו חבילת תיור, אשר כללה גם טיסת שכר, במחיר מוזל, במטוס של חברת "סאן-דור", לניצה. טיסתם נקבעה לאותו בוקר, בשעה 6:00, אך בשל עיכובו של התובע, הם החמיצוה. מטוסם של התובעים המריא ליעדו, כשהוא נושא בבטנו את כבודתם (ששוב כבר אי-אפשר היה להחזירה), ואילו התובעים עצמם עזבו את בית הנתיבות במפח נפש".

"ברם, התובעים לא אמרו נואש. עוד באותו היום השיג התובע, במזכירות בית-משפט השלום, אישור בכתב בדבר ביטול צו העיכוב. כשהם מצויידים באישור זה חזרו התובעים לנמל התעופה. בערבו של אותו היום יצאו השניים לדרכם, בטיסת "אייר פראנס" לניצה, ובאיחור של יום אחד הדביקו את קבוצתם והצטרפו לטיול המאורגן. יצויין, כי התובעים לא יכלו להשתמש בכרטיסי הטיסה המוזלים, אותם רכשו במסגרת חבילתם, שכחוחם לא היה יפה אלא לטיסה שאותה החמיצו, וכדי לממש את תוכנית חופשתם, נאלצו לרכוש כרטיסי טיסה חדשים ולשלם תמורתם מחיר מלא".

התובעים תובעים מן המדינה לפצותם על מחיר שני כרטיסיה הטיסה הנוספים, הוצאות למוניות, טלפון ושתי ארוחות שנאלצו להוציא בשל העיכוב, החזר דמי עלותו של יום אחד בטיול המאורגן וכן עוגמת נפש וצער.

המדינה לא חלקה על העובדות, אולם טענה כי אין בעובדות כדי לבסס עילת תובענה בנזיקין כנגד המדינה וכי אין לייחס רשלנות לשוטרים שפעלו מטעם בקורת הגבולות, שכן אלה לא ידעו כי הצו שמכוחו התיימרו לפעול, בוטל על ידי בית המשפט.

בית משפט השלום קיבל את תביעת התובע, אולם דחה את תביעת אשתו. מכאן הערעורים.

נפסק (כב' השופט א' מצא אליו הצטרפו כב' השופט מ' אילן והשופטת ש' ברמן ):

אין לקבל את טיעון המדינה כי אינה אחראית. "סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב – 1952 [15], מחסן את המדינה מפני אחריות בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום-לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אך מוציא מכלל החסינות הזאת רשלנות שבמעשה. ולפי סעיף 13(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [14], נושאת המדינה באחריות שילוחית לעוולה שבוצעה על-ידי עובדה, תוך כדי עבודתו בשירותה, כשהמדובר במעשה, שהיה בתחום סמכותו כדין, או שעשהו בתום-לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין, ובלבד שנעשה ברשלנות… הווי אומר: עצם היות הפעולה, שבעטייה נפגע הניזוק, בתחום הרשאתה החוקית, הממשית או המדומה, של המדינה (או בתחום סמכותו, הממשית או המדומה של עובד הציבור, במילוי תפקידו מטעם המדינה), אין בו כדי למנוע את הקמתה של חובת זהירות כלפי הניזוק…במקרה שלנו אין המדינה טוענת, כי פעלה בתחום הרשאתה החוקית. אכן, את כוחה, לעכב את יציאת התובע מן הארץ, שאבה המדינה מצו העיכוב, שניתן בשעתו כנגד התובע על-ידי בית המשפט; ומשבוטל הצו האמור, פקע כוחה של המדינה לעכבו…"

"שאלת גיבושה של חובת זהירות צריכה להימדד על-פי מבחן הצפיות, האמור בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [14]. שני היבטים למבחן זה: האחד הוא עקרוני-מושגי, ועניינו בשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים ניתן וראוי להטיל חובת זהירות. השני הוא ספציפי-קונקרטי, ועניינו בשאלה, אם נוצרה חובת זהירות במערכת היחסים שבין המזיק והניזוק שלפני בית המשפט ובנסיבות האירוע שבגדרו באו היחסים הללו לכלל ביטוי מעשי והתרחש הנזק…"

"…עיכוב יציאתו של אדם מן הארץ, כשהעיכוב אינו כדין ומתבסס על צו שבוטל ועבר מן העולם זה מכבר, עלול לגרום לו נזק. הדברים אמורים בכל אדם, ותהא מטרת נסיעתו, אשר סוכלה מחמת העיכוב, אשר תהא. בכך מתמלא השלב הראשון של הבחינה…"

"המדינה לא הצביעה על קיומם של שיקולי מדיניות משפטית, ראויים לשמם, המצדיקים את שלילת חובת זהירותה במקרה הנדון…".

"אין כל ספק, כי בנסיבותיו העובדתיות של המקרה הנדון, חלה על המדינה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, בגין הנזק הספציפי שהתרחש. משבוטל הצו לעיכוב יציאת התובע מן הארץ, יכלו כל המופקדים על הטיפול בהודעת הביטול לצפות, בלא שום קושי, שהתובע עתיד להינזק, עם יעוכב בנמל התעופה, בשל הסתמכות רשלנית על הצו שבוטל. והנזק, שנגרם לתובע מחמת עיכובו, גם הוא היה בגדרה של הצפיות האמורה. בנסיבות אלו קמה חובתן של הרשויות הממונות על-כך, לנקוט אמצעי זהירות נאותים לשם מניעתו של נזק אפשרי…"

אשר לאחריות המדינה כלפי האשה: "התובעת לא עוכבה, אך בשל עיכובו של בעלה, נבצר אף ממנה לנסוע….לא הייתי רואה את התעכבותה עימו כמעשה יוצא דופן, או כפרי התנהגות בלתי-צפויה. השניים תיכננו מסע משותף, לבילוי חופשה במסגרת טיול מאורגן. משעוכב התובע, סוכל המסע המתוכנן, שכל בלא בעלה אימה, לא אבתה ולא יכלה התובעת לנסוע. אני מאמין, כי רב בני האדם, אילו נקלעו לנסיבות דומות לאלה, שבהן היתה מצוייה התובעת כשעוכב בעלה בנמל התעופה, היו נוהגים כפי שנהגה היא. נמצא, כי השכל הישרה וניסיון החיים מעידים, שהמדינה יכלה לצפות את התוצאה המזיקה".

"בשל טעמים מעשיים גורעים מחובת הצפיות של המזיק נזקים וניזוקים רחוקים; ובדרך-כלל אין מטילים עליו חובת צפיות כלפי ניזוקים המצויים מחוץ למעגל הסיכון הקרוב, שיוצרת העוולה…התובעת, אף שנזקה היה צפוי, לא ניזוקה במישרין מן העוולה. הרשלנות, שבעטייה עוכב התובע שלא כדין, פגעה במישרין רק בו. נזקו בלבד היה בתחומו של מעגל הסיכון הראשון, שיצרה עוולת הרשלנות של המדינה. נזקה של התובע היה תוצאה נלווית לנזקו של בעלה. זכותה לממש את תוכנית המסע המשותף בחברתו, נתקפחה-בעקיפין- עקב קיפוח זכותו שלו לקחת חלק במסע זה. מבחניה זו דומה התובעת לאותם ניזוקים עקיפים… המצויים מחוץ לתחומיו של הסיכון, שרק בגדרו יש להכיר במעשה רשלנות כסיבה משפטית לנזק…"

שני הערעורים נדחו.

ת"א (חיפה) ד"ר מנחם הובר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (פס"ד מיום 26.10.99)

נגד התובע הוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת הליכי מס הכנסה. כחמש שנים לאחר שהסתיימו ההליכים הוא הגיע לנמל התעופה עם אשתו, שם הסתבר שקיים נגדו צו עיכוב מן הארץ. התובעים שבו לביתם ורק למחרת היום יכלו לצאת, לאחר שעורך דינם פנה לבית המשפט והצו בוטל.

נפסק (כב' השופטת א' פריאל ):

"חוקר סביר יכול לצפות שאם קיים צו עיכוב יציאה מהארץ נגד נחקר תפעל משטרת הגבולות על פיו ותמנע את יציאתו מהארץ. הוא גם יכול לצפות (פיסית) שכל עוד נותר הצו בעינו, גם אם לא היה כבר צורך בו, תעוכב יציאתו של הנחקר בשעה שיבקש לצאת את הארץ. חוקר סביר צריך לצפות (נורמטיבית) שאי-ביטול הצו יגרום נזק למעוכב היציאה ולאחרים שעניינם תלוי בנסיעתו. על כן מתקיימת חובת זהירות מושגית".

"כשאלה של מדיניות משפטית ראוי להכיר בחובה האמורה".

"למותר לציין שצו עיכוב יציאה פוגע בחופש התנועה של האדם, שהיא זכות חוקתית המעוגנת כיום בחוק יסוד (ראה ס' 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), שגם לפני חקיקתו הוכרה ע"י ההלכה הפסוקה כזכות חוקתית ממדרגה ראשונה. על –כן ההקפדה היתירה שנדרשה מבתי המשפט מאז ומתמיד בעת מתן צו שעלול היה לפגוע בזכות זו.

מכיוון שהתובע לא הביא הוכחות לביסוס נזקיו הממוניים העריך בית המשפט את הנזקים הממוניים (נסיעות לנמל התעופה, שכר מטפלת ליום יומיים מיותרים, תוספת תשלום לכרטיסי טיסה, שכ"ט עו"ד שיטפל בביטול צו עיכוב היציאה) ופסק בגינם סך של 5,000 ש"ח.

"ביחס לנזק הבלתי ממוני – התובע ואשתו תכננו נסיעת שורשים לחו"ל בשנת 1993. זו היתה נסיעתם הראשונה מאז שנת 1988. צפייתם הסבירה היתה שיטוסו ביום שתוכנן לכך ויבלו את חופשתם בנעימים ובחברת האנשים עמם בחרו לנסוע. תחת זאת, נאלצו להשאר בארץ… כל מי ששהה אי פעם בנמל תעופה יודע שאולם הנוסעים, לפני מעבר משטרת הגבולות, הומה אדם, כך שנגרם לתובעים, בנוסף לעגמת הנפש ה"הרגילה" בגין בטול הנסיעה ללא ידיעה אם ומתי יוכלו לנסוע, מבוכה ובושה בכך שההודעה על קיומו של צו עיכוב היציאה נמסרה בנוכחות אחרים על כל המשתמע מכך. הפיצוי שייפסק צריך לשקף נזק זה".

בית המשפט פסק בגין נזק בלתי ממוני סך של 15,000 ש"ח.

ת"א (חיפה) 16556/99 באבו אורי נ' מדינת ישראל - המשרד לביטחון פנים (לא פורסם) (פס"ד מיום 28.4.02)

התובע נעצר לחקירה ובמסגרת שחרורו בערובה ניתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ עד לגמר ההליכים המשפטיים נגדו. הנתבע הורשע על פי הודאתו בבית המשפט ועונשו נגזר. במהלך חודש יוני 1998 נרשם התובע לטיול מאורגן בחו"ל. כאשר הגיע לנמל התעופה נאמר לו על ידי פקיד ביקורת הגבולות כי לא יוכל לצאת את הארץ עקב צו עיכוב יציאה התלוי ועומד נגדו אשר ניתן במסגרת תיק המעצר הנ"ל.

השאלה העומדת לדיון היא מי נושא בנטל ביטולו של צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוטל על צד להליכים פליליים עפ"י החלטה של בית משפט. בנוסף הועלו טענות נוספות.

נפסק (כב' השופט א' טובי ):

"לא קיימת הוראה סטטוטורית מכוחה חייבת היתה הנתבעת לפעול לביטול צו עיכוב היציאה שניתן על ידי בית המשפט. יש הסבורים כי באין הוראה בחוק אימתי יפוג תוקפו של צו עיכוב היציאה יחולו הוראות תקנה 1 לתקנות בתי המשפט (עיכוב יציאה), תשי"ח - 1957. לפי תקנה זו, מקום שניתן על ידי בית משפט צו לעיכוב יציאתו של אדם מן הארץ, יפוג תקפו של הצו כתום שנה מיום נתינתו, אם לא נקבעה באותו צו תקופה אחרת. בעניננו לא חלות הוראות הרישא של תקנה 1 הנ"ל שכן בהחלטה על עיכוב היציאה נקבע במפורש כי הצו יחול עד לגמר ההליכים המשפטיים בתיק. מכאן שהסיפא של התקנה היא הרלוונטית לענייננו כיוון שבית המשפט הורה באותו צו על תקופה אחרת".
תוך הפניה לע"א (ת"א) 620/95 אדרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), נקבע כי בנסיבות המקרה חלה על הנתבעת חובת זהירות מושגית.
"יחד עם זאת, בזהירות מושגית לא סגי ויש להצביע על חובת זהירות קונקרטית..."
"נראה לי כי בנסיבות שבפנינו לא חייבת היתה הנתבעת לצפות את התרחשות הנזק מן הטעם הפשוט שידעה בוודאות כי דבר הוצאת הצו היה בידיעתו של התובע והיה עליו על כן לצפות לכך שישיבתו בחיבוק ידיים והימנעותו מנקיטת כל צעד לביטולו תגרום בהכרח לתוצאה שארעה בפועל".

התביעה נדחתה תוך חיוב התובע בהוצאות.

תמ"ש (ירושלים) 20372/98 פלוני נ' אלמונית ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 28.10.03)

בין הצדדים, אשר היו נשואים בעבר, ננקטו הליכי מזונות. התובע מחזיק בת"ז ישראלית, אך לא התגורר מעולם בישראל ויש לו אזרחויות זרות ומתגורר בחו"ל. במסגרת הליכים אלה, נפסקו מזונות "טרום זמניים". עקב אי מסירת כתבי בי דין לתובע נמחקו כל התובעות בישראל והצווים הזמניים בוטלו. לאחר מכן חתמה הנתבעת על הצהרה בה דיווחה שהתובע מתגורר בחו"ל ועובד שם והצהירה שלא קיבל מהתובע מזונות. לאחר מחיקת התובענות בישראל פתחה הנתבעת בהליכים בחו"ל ולאחר דיון, נפסק שעל התובע לשלם מזונות עבור ילדיו.

כאשר הגיע התובע לישראל בחג הפסח תשס"ב, "הוא עוכב בשדה התעופה והובא לתחנת המשטרה במקום, שם נמסר לו שהוא מעוכב בארץ בשל הליכי הוצל"פ שננקטו נגדו. כתוצאה מכך, בוטלה טיסת התובע והוא נדרש לבטל את כרטיס העלייה למטוס, כל זאת בליווי שוטר....בדיעבד הסתבר לתובע ש...הגיש המל"ל בקשה לראש ההוצל"פ, לעכב את יציאתו מן הארץ בשל חובו, כביכול, למל"ל...". לאחר שהוברר כי לתובע אין חוב ולאחר שהתובע שילם סכום מסוים למל"ל עד להמצאת הוכחה עבור תשלום דמי המזונות לשלושת החודשים שבהם היתה החלטת בית המשפט הישראלי בתוקף, "עיכוב היציאה כנגד התובע בוטל לבקשת המל"ל ביום 4.4.02 ואולם התובע לא הצליח למצוא מקום לטיסה עד ליום 10.4.02. בפועל, טס התובע רק 10 ימים מהיום שבו התכוון לשוב לארה"ב. לטענתו, כל לילה, בין ה- 4.4.01 – 10.4.02 בילה בנמל התעופה עד לשעה 1:00 לפנות בוקר, על מנת לנסות ולמצוא מקום בטיסה על בסיס פנוי. לטענתו, עיכוב יציאתו מן הארץ הוציא דיבתו רעה השפילו וביזה אותו וגרם לו עגמת נפש. הוא תובע את השבת כל הוצאותיו וכן פיצוי בסך 500,000 ₪.

הנתבעת התגוננה וטענה כי לא ידעה שעליה לעדכן את המל"ל על קבלת הכספים מחו"ל ולא ידעה על ביטול פסק הדין ושהיא מעולם לא נקטה כנגד התובע כל הליך נוסף, פרט להגשת תביעת המזונות, "ועל כן אין היא אחראית לשלילת חופש תנועתו". כן נטענו טענות שונות בקשר לנזק.

המוסד לביטוח לאומי טען שלא יכול היה לדעת על ביטול ההחלטה, שכן הנתבעת לא הודיעה לה על ביטול ההחלטה וכי הליכי ההוצל"פ נעשו "לאור מידע שנמסר למל"ל מהנתבעת ועל המל"ל לא חלה כל חובה שבדין להודיע על נקיטת הליכים בלשכת ההוצל"פ...". כן נטענו טענות שונות לגבי הנזק, לרבות הטענה כי התובע לא הקטין את נזקיו.

נפסק (כב' השופט שלמה אלבז ):

"עפ"י סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה"), כדי שתקום אחריות בגין עוולת הרשלנות, נדרש קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות, הפרת חובה וגרם נזק, ע"א 145/80 וענקין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113.
"חובת זהירות כלפי תובע. התשובה לשאלה האם חלה חובת זהירות כלפי תובע, מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודה) הכולל שני היבטים: 1) חובת זהירות מושגית – מבחן הצפיות של אדם סביר להתרחשות הנזק. 2) חובת זהירות קונקרטית – חובת זהירות מושגית ביחסים בספציפיים שבין המזיק לניזוק. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, על ביהמ"ש להתחשב בעובדותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה".
"...אחריות הנתבעת: במקרה שבפני, אין ספק שהנתבעת חבה הן חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. הנתבעת, כבעל דין סביר, יכולה וצריכה הייתה לצפות, שם לא תדווח למל"ל על כספי המזונות, אותם קיבלה מהנתבע, על פי פסק הדין האמריקאי, או לא תעדכן את המל"ל בדבר הפרטים הללו, עלולים להיגרם לתובע נזקים, שכן הנתבעת תמשיך לקבל כספים אותם אינה זכאית לקבל ומצד שני יגדל, כביכול, חובו של התובע למל"ל. במקרה אחר, אשר נדון ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה במחוז תל אביב, בפני כב' השופט גייפמן, נמנעה אישה מלמסור למשטרת הגבולות הודעה על ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא, לבקשתה, כנגד בעלה לשעבר עם מתן הגט. באותו מקרה נקבע שהבסיס עליו נבנית חובת הזהירות המושגית בין הנתבעת (המזיק) לבין התובע (הניזוק) היא החובה המוטלת על בל דין לבצע מסירות של צווים זמניים למחזיקים ולרשויות והחובה המוטלת על בעל הדין, שלא הודיע על מתן צו עיכוב היציאה לצד שכנגד, לפעול לביטול הצו, לרבות מסירת ההודעה וביטול הצו למשטרת הגבולות, עם ביטולו. תמ"ש 78950/01 ע.ת. נ' א.ת.פ...".
"חובת הזהירות המושגית של הנתבעת, במקרה שבפני, נעוצה בחובה המוטלת על הזוכה למזונות למסור פרטים אמיתיים בדבר זכאותו ולעדכנם בכל מקרה שחל שינוי בזכאותו וזאת על מנת למנוע סיכון של גרימת נזק לחייב, הוא התובע בענייננו. במקרה דנן, חבה הנתבעת גם חובת זהירות קונקרטית לכפי התובע משום שהתובע לא רק שלא ידע על החוב, אלא שכלל לא היה מודע לעצם העובדה שהנתבעת פנתה למל"ל, על מנת לממש את זכותה לגביית מזונות, זכאות אשר בוטלה עם ביטול ההחלטה... חובת זהירות זו באה לידי ביטוי גם בעובדה שהנתבעת הייתה זו שהפיקה את התועלת ממסירת הפרטים המסולפים למל"ל והיא שהייתה בעמדה טובה ביותר כדי למנוע את הסיכון, היה להודיע למל"ל על ביטול ההחלטה ....ועל העובדה שלזכותה פס"ד למזונות בארה"ב. הוכח בפני שלא רק שהנתבעת לא עדכנה את המל"ל בדבר ביטול ההחלטה הישראלית אלא שבפועל הצהירה, מספר פעמים, כי לא גבתה אף לא שקל אחד מהתובע על חשבון המזונות".
"לגבי אחריות המוסד לביטוח לאומי: ...חובת הזהירות המושגית כלפי התובע: המל"ל, שהינו תאגיד שהוקם על פי דין והכפוף לפיקוח מניסטריאלי, חב חובת זהירות כללית, הן כלפי הנזקקים לשירותיו והן כלפי אזרחים או גופים, כלפיהם נעשות פעולות ע"י המל"ל וביניהם אף חייבים. נקודת המוצא העקרונית היא שמקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולי מדיניות משפטית השוללים את החובה.... זאת ועוד, רשות הפועלת באורח סביר, יכולה (פיזית) לצפות שכתוצאה מהתרשלותה ואי מילוי חובת פיקוח על ידה עלול להינזק אדם שפעולת הרשות משליכה עליו...".
"חובת זהירות קונקרטית: ...המל"ל, כמוסד ציבורי, יכול וצריך היה לצפות, שאם לא ימסרו לתובע ההודעות והאזהרות בגין החוב וכתוצאה מכך לא ישלם התובע את החוב, (שבדיעבד התברר שאינו קיים בשיעור הנטען), או לא יפנה למוסד בבקשה להבהרת גובה החוב, כנטען בבקשה, עלול הדבר לגרום, בסופו של דבר, להגשת בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ נגדו. עוד ניתן היה לצפות שעיכוב היציאה יגרום נזק, או למצער, אי נוחות לתובע ואכן בדיעבד טען התובע שהדבר גרם לו נזק. על המל"ל היתה מוטלת חובת זהירות כלפי התובע והיה ביכולתו למנוע את הנזק, לו וידא מראש, את כתובתו הנכונה של התובע. לו היה המוסד פועל כמצופה ממנו, היה התובע מקבל הודעות בעינין חוב למל"ל וניתנת הייתה לו הזדמנות לבטל את החוב הנטען, או לשלם את החלק שאינו שנוי במחלוקת, פעולה שהייתה מונעת פתיחת הליכי ההוצל"פ והגשת הבקשה לעיכוב היציאה אשר, בסופו של דבר, גרמה לנזק הנטען".
מעשיה ומחדלה של התבעת תרמו, באופן ישיר, לנזקו של התובע, גם אם היא עצמה לא פעלה באופן אקטיבי לעיכוב יציאתו של התובע מן הארץ.
"...מדובר בקשר ישיר בין מעשי המל"ל לבין נזקו של התובע".
בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי התובע לא נקט באמצעים שהיה נוקט אדם סביר לשם הקטנת נזקו, בנסיבות הענין, משום שלא טס בחברה זרה והעדיף לטוס רק ב"אל על", אשר בטיסותיה לא היה מקום פנוי.
יש הבדל בין סמכות ראש ההוצל"פ בהוצאת צו עיכוב יציאה לבין סמכות בית המשפט, שכן בפני ראש ההוצל"פ יש פסק דין והחלטות שכבר ניתנו.
"...אין ספק שכל אירוע עיכוב היציאה מן הארץ, גרם, בנוסף לנזקים שיידונו בהמשך, אף עגמת נפש. הסיטואציה בה התובע הגיע לשדה התעופה במטרה לשוב למקום מגוריו ועבודתו ובשל העיכוב, השתנו כל תכניותיו והיה עליו לשהות בארץ מעבר למתוכנן, מצדיקה פיצוי התובע בגין עגמת נפש. לזאת יש להוסיף את העובדה שבעת שעוכבה יציאתו של התובע מן הארץ, הופנה התובע לתחנת המשטרה בשדה התעופה, כשהוא מלווה בשוטר, וגם לאחר שעיכוב היציאה בוטל, לאחר הבירור במל"ל, היה עליו לטרוח ולהשיג כרטיס טיסה לחו"ל. בגין נזק זה זכאי התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪".
לאחר בירור עובדתי דחה בית המשפט את טענות התובע בדבר אובדן הכנסה לחברה שהוא אחד מבעלי מניותיה.
אין לקבל את טענת המל"ל שלכל היותר מדובר ב- 3 ימי עבודה שכן תוך שלושה ימים מיום העיכוב בוטל הצו. "אין לקבל טענה זו ולו רק משום שלא ניתן להשיג כרטיס טיסה בהתראה כה קצרה בעיקר בעונת החגים הנחשבת מבוקשת". לגופו של ענין בדק בית המשפט את כל אחד מהימים בגינם נתבע פיצוי אישר את חלקם ודחה את התביעה לפיצוי בגין ימי עבודה בימים בהם היו ימי חג בחו"ל או ימים שבהם התובע לא היה מתוכנן לעבוד.
בית המשפט אישר לתובע את הוצאותיו עבור 10 ימים בבית מלון, 2 ארוחות ביום, מוניות, שיחות טלפון ופקס. בית המשפט דחה את התביעה בגין כרטיס טיסה "הואיל ולא הוכח בפני שהיה על התובע להוסיף תשלום בגין כרטיס טיסה נוסף"..
התביעה בגין "נזק לשמו הטוב" נדחתה: "לא הוכח בפני שהתובע סיפר לסובבים אותו מדוע עוכב ואף לו היה התובע מוכיח זאת, לא הוכח שהיה הכרח לעשות כן. גם לא הוכח ששמו הטוב של התובע נפגע ופרט לטענותיו ועדותו הוא, לא הובאה כל ראיה בענין זה".
חלוקת החיובים - בית המשפט קבע כי "הנזקים בהם מדובר במקרה זה, אינם ניתנים לחלוקה ברורה בין שני המעוולים...אני קובע שהפיצוי שנפסק ישולם ע"י שני הנתבעים שווה בשווה".

בסה"כ נפסק לטובת התובע סך 66,529 ש"ח בצרוף 12,000 ש"ח בצרוף מע"מ בגין שכ"ט עו"ד התובע וכן הוצאות משפט יחסיות.

ת"א (תל אביב) 33587/03 אהרונסון גורדון נ' משטרת ישראל (לא פורסם) (פס"ד מיום 2.9.04)

במסגרת הליכי גירושין שהתנהלו בין התובע לבין אשתו לשעבר, הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. הצו בוטל ביום 24.10.200 וביום 25.10.2000 נשלח מכתב מלשכת ההוצל"פ אל משטרת ישראל המבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגדו "ואכן מאז בוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ הנ"ל עזב את גבולות המדינה וחזר אליה מספר פעמים". לטענת התובע, אשר ביקש לצאת לחו"ל בשערות אחר הצהריים המאוחרות של יום שישי ה- 6.9.02, נמסר לו כי קיים צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגדו והוא לא הצליח לצאת מן הארץ.

נפסק (כב' השופט מנחם קליין ):

"...אין כמעט מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות נשוא תביעה זו אלא כל המחלוקת היא משפטית בשר לאחראי למחדל שקרה, האם נפלת האחריות על כתפי התובע אשר לא נשא עמו את ההחלטה המבטלת את צו עיכוב היציאה מן הארץ, או שמא האחריות נופלת על כתפי הנבעתת. כן חלוקים הצדדים באשר לגובה הנזק שנגרם לתובע".
"לטעמי האחריות בגין נזקיו של התובע רובצת בעיקרה לפיתחה של משטרת ישראל".
מן המסמכים אשר הוצגו בפני, אנו למדים כי צו העיכוב בוטל ע"י ההוצאה לפועל והודעה על כך הועברה למשטרה"."ההגיון ושכל ישר יוכיחו כי כל אדם פשוט הקורא את המסמכים הנ"ל, יבין כי צו העיכוב כנגד התובע בוטל, והיה על משטרת ישראל לעדכן את רישומי בהתאם. לו רישומי הו מעודכנים ונכונים, ניתן להסיק כי הטעות המצערת לא הייתה מתרחשת".
"מהעדויות שהושמעו בפני התרשמתי כי מערכת היחסים בין התובע לחברתו קרובים הם והתכנון לנסיעה המתוכננת היה תכנון משותף ועל כן מניעת התובע מלעלות לטיסה מנעה ממנה את היציאה והביאה להצטרפותה אליו. קש להניח ששני אנשים החיים יחדיו ויוצאים לטיול, האחד יזנח את האר שנמנע ממנו להמשיך את מסעו. לכן גם אם לא הוצא נגד צו עיכוב יציאה מהארץ, הרי מעשיה ומחדלה של הנתבעת, שלא ביטלה את צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד התובע גרמו לכך שאף היא לא תיסע".
"הנתבעת התרשלה בעידכון רישומי על פי החלטה שיפוטית שהומצאה לה כדין. יש במחדל הנ"ל כדי להוות הוכחה מספקת להתרשלותה במילוי תפקידה והטלת האחריות לפתחה".
"אומר כי הכניסה והיציאה מישראל מהווים מרכיב חשוב מעקרונות היסוד של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שם נאמר: - '6. יציאה מישראל וכניסה אליה. א) כל אדם חופשי לצאת מישראל; ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל'".
"מניעת אדם מלעלות למטוס, יש בה כדי לגרום לאדם מן הישוב, כאב וסבל רב ובוודאי ובוודאי עוגמת נפש משמעותית. קשה לעמוד במקומו של אדם כזה שהפגיעה בו הייתה קשה ומעליבה וקשה שבעתיים כשהדבר נעשה בפרהסיה ובפני ציבור רחב ומגוון שחוזה בעלבון שאותו אדם סופג על לא עוולה בכפו".
קשה לקבוע את הסכום הממוני אשר יעשה צדק עם התובע וגם יפצה על ייסורי גופו ונפשו. "...צריכה אותה הערכת נזק לא רכושית, התחשב במידת הסבל, הבושה , הפגיעה בחירותו ובנפשו של התובע שהיו מנת חלקו בעקבות האירוע הנ"ל.... כמו כן נראה לי שהטלת "עומס יתר" על הנתבעת, תגרום לפגיעה במאזן הנוחיות בעת קבלת החלטות ב"תחומים האפורים" ואין ביהמ"ש יכול ליתן יד לתוצאה, לפיה בכל מקרה בו יתעורר ספק, ברי יהיה שהנתבעת חייבת לאפשר לאדם לצאת מגבולות הארץ, דבר שיכול לגרום להתחמקות ובריחה לחו"ל של חייבים מפני נושיהם, בעלים המשאירים נשותיהם עגונות, שלא לדבר על עבריינים מבוקשים בגין פשעים חמורים".

בנסיבות הענין נפסק לתובע פיצוי בסך 10,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 3,500 ש"ח בצרוף מע"מ.

ת"א (נצרת) 2765/02 אלישע דביר נ' מדינת ישראל, פ"מ תשס"ד(3) 193

"התובכ הגיע לנתב"ג ביום 31.8.2001, יום שישי בשבוע, במטרה לנסוע ללונדון במסגרת השתלמות יחד עם קבוצת נוסעים, וכשהגיע לביקורת דרכונים נאסרה נסיעתו בגלל צו עיכוב יציאה מהארץ העומד נגדו". התובע נעצר לפני שנים רבות, אך שוחרר ולא הוגש נגדו כתב אישום. לטענתו, התרשלה המדינה בכך שלא דאגה לבטל את צו עיכוב היציאה שהוצא נגדו.

נפסק (כב' השופטת ר' נדאף ):

"על מנת שניתן יהיה לחייב את המדינה בפיצוי חייבים להתקיים האלמנטים של עוולת הרשלנות בהתאם לסיפא של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952...".
"כשם שמדינה אמוה על קיום וביצוע צו לעיכוב יציאה מהארץ שניתן על פי דין וכדין, שאם לא כן תחויב בפיצוי (ע"א (ת"א) 175/84 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל) היא גם אמונה על ביטול צו כזה שהתייתר, ואשר העילה שהייתה ביסוד נתינתו בוטלה או נעלמה".
"חובת הזהירות המושגית שחלה על המדינה במקרים כגון אלו פורטה יפה...בע"א (ת"א) 620/95 אדרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
"...חלה על המדינה חובת זהירות מושגית כלפי כל אזרחי המדינה בבואה להפעיל את סמכויותיה לבקש או לבטל צווי עיכוב יציאה מהארץ שניתנו נגד אזרחים לפי בקשתה. חובת הזהירות המושגית מחייבת את המדינה לנקוט יוזמה ואף להקפיד הקפדת יתר על ביטול צו עיכוב שניתן נגד אזרח לאחר שהצורך בו התייתר מסיבה כלשהי, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולצפות כי אותו אזרח הוא זה שיזום ביטול כאמור".
בנסיבות של מקרב זה קיימת חובת זהירות קונקרטית: "במקרה דנן לא ברור אם התובע ידע בכלל על קיום הצו, כשמדובר היה בהליך אחד של מעצר ימים, וכשמדינה לא יכולה לומר, עקב ביעור התיק, אם הצו ניתן בנוכחות התובע או נמסר לו, כשהתובע מכחיש כלל וכלל כל ידיעה על קיום הצו".

המדינה חויבה בפיצוי התובע בגין הוצאות כרטיס הטיסה הנוסף, נסיעות לפי תעריף "חשב" וכן סך של 18,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש, בצרף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.