שביתה ושירותי תיירות
מאת עו"ד רוני גולן
המאמר פורסם
גם באתר פסק דין (psakdin.co.il) בכתובת
http://www.psakdin.co.il/fileprint.asp?FileName=/hozim/public/art_bwsi.htm)
שביתה והזכות לשבות עשויים
להיתפש כמגלמים ערכים סוציאליים חשובים. עם זאת, לעיתים הציבור נתקל בהפעלת
כח על דרך שביתה, שכל מטרתה להפעיל לחץ על המעבידים, על גבם של הצרכנים.
דברים שנאמרו ב- 1987 יפים גם
לימינו: "המציאות של ימינו מלמדת, שרבו המקרים, שבהם מבקשת קבוצת עובדים,
שניתנה לה, מכוח תפקידה או למעשה, שליטה על שירותים ציבוריים או גישה למוקדים
של צורכי הכלל לעשות שימוש בכוח שניתן לה כדי להשיג את ידיה כלפי המעביד
באמצעות לחץ בלתי נאות על הציבור על-ידי הכרזת שביתה; כל כוח בלתי מבוקר סופו
שימוש לרעה בזכות לשביתה...ראשיתה של זכות השביתה ברון לאזן בין עמדתם הנחותה
של העובדים לבין כוחם הדומיננטי של המעבידים. הדין התערב כדי לאזן את
האינטרסים ההדדיים, כאשר ידם של העובדים הייתה
על
התחתונה; לא נבצר ממנו להתערב, כאשר במערכת היחסים שבין העובדים לצד שלישי יד
האחרון על התחתונה".
ע"א 593/81 מפעלי רכב
אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא (3) , 169, 195 – 196.
הצד השלישי אליו מתייחס בית
המשפט העליון הוא הציבור הנזקק לשירותים השונים המסופקים על ידי השובתים או
השירותים אשר הם מונעים את הפעלתם.
לשביתה עשויות להיות השלכות על
הנזקקים לשירותי תיירות והן על ספקי התיירות:
התיירים אינם יכולים לצאת לחו"ל
ולקבל את השירותים שרכשו; ספקי השירותים, המוכנים בעצמם לספק את השירותים
שהוזמנו אצלם, אינם יכולים לספק את השירותים, שכן צד שלישי (השובתים,
המשביתים או מי שעומד מאחוריהם) מונע מהם לעשות כן.
שאלות עיקריות העולות בהקשר זה,
הן:
|
האם הספק חייב לספק את השירותים שהוזמנו,
על אף השביתה ? |
|
על מי יחולו נזקי השביתה ?
בהקשר זה יש להבחין בין נזקים ישירים: האם התייר יאבד את השירותים שהזמין
ואת הכסף ששילם עבורם, בשל העובדה שנבצר ממנו לקבל את השירותים ? שמא ספק
שירותי התיירות יספוג את הנזק הכספי ? לבין נזקים עקיפים: עוגמת נפש, אובדן
ימי חופשה, אובדן הנאה וכדומה. |
|
האם ניתן לתבוע את המשביתים (או את
הארגון המקצועי העומד מאחוריהם) בנזקים הישירים והעקיפים שהשביתה גרמה ? |
האם הספק
חייב לספק את השירותים שהוזמנו ?
הטענה העיקרית העומדת לספק
שירותי תיירות או תעופה במקרה של שביתה, היא כי ההתקשרות בין הצדדים (החוזה)
סוכלה.
סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל
הפרת חוזה), תש"ל - 1970, קובע:
פטור בשל אונס או סיכול החוזה
18. א)
היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו
לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום
החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין
הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.
ב)
במקרים האמורים בסעיף-קטן
(א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד
השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו,
ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות
שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות
כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו.
על פי סעיף זה, אם הפרת החוזה
היתה תוצאה מנסיבות שהמפר לא ידע עליהן ולא היה עליו לדעת עליהן בעת כריתת
החוזה ואף לא יכול היה למנען ולא ניתן לבצע את החוזה, ההפרה אינה מהווה עילה
לאכיפת החוזה (דהיינו לקיומו) או לפיצויים.
האם יושב הכסף ששולם היא שאלה
הנתונה להחלטתו של בית המשפט, אשר רשאי להורות על השבה או להורות על תשלום
שוויו של השירות ואף לחייב את הצד שלא יכול לקיים את חיוביו בתשלום הוצאות
סבירות שהצד הנפגע הוציא. בית המשפט מונחה במקרים כאלה בשאלת צדק, כלומר "אם
נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין".
נשאלת השאלה בהקשר זה, האם שביתה
מהווה סיכול.
אסון התאומים (11.9.2001) הוכר
על ידי בית המשפט כסיכול התחיבותה של אל על להטיס נוסע ליעדו (ת"ק
14182/01
שגב עמית נ' חברת אל על (לא פורסם) (פס"ד
מיום 17.3.2002)). אי יציאה לנופש שהוזמן מראש בשל אזהרת מסע של המטה ללוחמה
בטרור ומשרד החוץ לא הוכרה הסיכול (ת"א
(הרצליה) 2788/05 גיל סירני ואח' נ' חברת השטיח המעופף בע"מ ואח' (לא
פורסם) (פס"ד מיום 28.6.06).
עיכובים בלוח הטיסות עקב שביתת
מתדלקים בנמל התעופה בן גוריון ובשל החריגה ממכסת שעות העבודה והמנוחה של
הטייסים הוכרו (אגב אורחא) כסיכול (ת"ק
6019/02 (תל אביב)
באום אליעזר ואח' נ' איבריה נתיבי אויר ספרדיים בע"מ (לא פורסם)
(פס"ד מיום 3.9.02)
לעומת זאת, שביתה כללית במשק לא
הוכרה כסיכול (ת"ק (פתח
תקוה) 1265/04 ד"ר פלד יואב נ' חב' התעופה אל-על נתיבי אויר לישראל
בע"מ (לא פורסם) (פסק דין מיום 1.7.04)).
לעומת זאת, תקלות טכניות במטוס, שמנעו את המראתו במועד,
הוכרו על ידי בית המשפט כסיכול (ת"א
(תל אביב) 55495/03 שעשוע אהרון נ' ק.ל.מ. נתיבי אויר הולנדיים
(לא פורסם) (פס"ד מיום 27.9.04)).
על
מי יחולו נזקי השביתה ?
השאלה מי ישא בנזקי השביתה,
קשורה קשר אמיץ אל השאלה הקודמת- האם הספק חייב לספק את השירותים. אם הספק
חייב לספק את השירותים על פי דיני החוזים, הרי משכשל לספקם, הוא עשוי לחוב
בפיצוי הנפגע מכח דיני החוזים.
כאשר מדובר על שביתה רחבת היקף,
שבה נזקים עצומים הן לגופים התיירותיים והן לנוסעים, עשויה להתעורר שאלת
ביזור הנזק, דהיינו חלוקתו של הנזק בין מספר רב של גורמים, על מנת שלא להטיל
את הנטל על מספר מצומצם של נפגעים.
מכל מקום, מי שספג הפסד הנובע
משביתה, יכול לשקול הגשת תביעה נגד השובתים, כמפורט להלן.
תביעת נזקי שביתה מאת השובתים
פסק הדין הראשון אשר דן לתבוע
נזקי שביתה מאת השובתים ומהארגון המקצועי שעומד מאחוריהם היה על רקע שביתה
בנמל חיפה בחודש אפריל 1977. מפעלי התעשייה שניזוקו מהשביתה ביססו את תביעתם
בעילות ניזקיות שונות: מיטרד לציבור (ס' 42 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; מיטרד
ליחיד; הפרת חובה חקוקה של תקנות 63, 64, 68 ו – 72 לתקנות הנמלים, תשל"א –
1971 ורשלנות.
בשנת 1981 דחה בית המשפט המחוזי
בחיפה את התביעה, ורק בקיץ 1987 קיבל בית המשפט העליון את ערעור התובעים
וקיבל את תביעתם בעילת רשלנות.
בפסק דינו של בית המשפט העליון
מבוטאת גישה זהירה, תוך שבית המשפט מציין:
"פסק דין זה הוא הראשון הנדון
בבית-משפט זה המבסס את האפשרות לתבוע נזקי שביתה בעילת הרשלנות; הנושא הוא
רגיש ומסובך, ויש להיזהר מהכללות מיותרות. גישתנו היא, שיש להניח לסוגיה
הנדונה להתפתח באופן הדרגתי. כבר הצבענו על החשיבות שנודעת לשביתה בתודעת
הציבור בישראל כאמצעי חברתי-כלכלי מאזן, ויש להיזהר מקביעת קן הגבול של החובה
רחוק מדי. אמת נכון הדבר, שציבור השובתים אינו זכאי לחסינות מפני תביעת
נזיקין, אך מאידך גיסא אסור שיווצר מצב, שאימת החיוב בפיצויים תיפול על ציבור
השובתים עד כדי הרתעתם מהכרזת שביתה לגיטימית".
ע"א 593/81 מפעלי רכב
אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא(3) , 169, 194 – 195.
מאז פסיקת בית המשפט העליון
בפרשת מפעלי רכב אשדוד נעשו נסיונות מעטים בלבד להגיש תביעות נזיקין
נגד השובתים. ענין אחד ממתין עדיין (9/04) לפסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב.
בשנת 2001 קבע בית משפט השלום
בירושלים, כי על מועצת הפועלים ועל השובתים חלה אחריות לנזקי המעביד, בעילה
של רשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין) ועיכוב נכס שלא כדין (סעיף 49 לפקודת
הנזיקין), אולם לא דן בעילות נוספות, משום שלא נמצאו בתחום סמכותו, אלא בתחום
סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.
ת.א 017226/95 בית"ר תור בע"מ ואח' נ' מועצת פועלי ירושלים ואח',
(לא פורסם) (פס"ד מיום 6.9.01).
בשביתת הנמלים בחודש נובמבר
2003 התבטא בית הדין הארצי לעבודה באופן שניתן להבין ממנו, כי פעולות השובתים
גורמות נזק לציבור, באומרו:
"עם כל ההבנה לחששם וזעמם של
עובדי הנמלים אשר צפו בכניסת האונייה לרציף מספנות ישראל, לא היתה הצדקה
לשביתה בת ארבעה ימים. אין כל פרופורציה בין הנזק והפגיעה שניגרמו לעובדים על
ידי הכנסת האונייה לבין הנזק שנגרם למשק בגין השביתה".
ס"ק 12/03 בש"א 511/03
רשות הנמלים ואח' נ' הסתדרות העובדים החדשה – האגף לאיגוד מקצועי ואח'
(לא פורסם) (החלטה מיום 17.11.03)
סיכום
לסיכום ניתן לומר שלספקי התיירות השונים עומדת הגנת
הסיכול כאשר נבצר מהם לספק את השירותים עקב שביתה או השבתה שאינה קשורה
אליהם, אולם הפסיקה בענין זה איננה עיקבית וטרם נאמרה המילה האחרונה בענין זה
על ידי ערכאה גבוהה.
מצד שני, זכותם של הנפגעים משביתה לתבוע את נזקיהם הוכרה
על ידי בית המשפט העליון ואף יושמה במקרים מתאימים, ועל כן, אין מניעה שתייר
שנפגע משביתה יתבע את נזקיו מהשובתים או מארגון העובדים שעומד מאחורי השביתה.
פסקי דין
ע"א
593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק,
פ"ד מא(3) 169
המערערים הם חמישה מפעלי תעשייה
ויבואן. לטענתם, עקב שביתה שהוכרזה בחודש אפריל 1977, הם נאלצו להסיט את
האוניה שנמנעה פריקתה בחיפה לנפולי וכי המשיבים ביצעו כלפיהם מעשי עוול, ועקב
כך נגרמו להם נזקים, שנבעו מתשלומי יתר שהם נאלצו לשלם עקב העברת מטעניהם
לנמל נפולי, הטענתם על אניה אחרת והחזרתם לנמל חיפה.
נפסק
(כב' השופט
שלמה לוין ):
-
"...אין
קיימת אף שיטה משפטית אותה סקרנו, לרבות שיטת המשפט בישראל, הפוטרת את
המשתתפים בשביתה מחבות בכל מקרה המקנה לשובתים חסינות על כל
מעשה שנעשה על-ידיהם בקשר עם השביתה. הקולר המשפט, שבו עשויה כל שיטה
משפטית לתלות את האחריות, יכול שייקרא "שימוש באמצעים בלתי נאותים בחירות
השבית" או "שימוש לרעה בזכות" או "שימוש של תום-לב בזכות" או "עשיית מעשה
שאינו אינטגרלי לשביתה" או "אשם" במהלך השביתה; התוצאה היא אחת, והיא ,
שבמקרים מסוימים יש מקום להטיל חבות על שובתים כלפי אדם אחר עקב מעשה
כאמור".
-
"...בהיבט המושג קיימת חובה
בגדר עוולת הרשלנות מצד השובתים כלפי אדם אחר על נזק שגרמו לו במהלך
השביתה".
-
"פסק דין זה הוא הראשון הנדון
בבית-משפט זה המבסס את האפשרות לתבוע נזקי שביתה בעילת הרשלנות; הנושא הוא
רגיש ומסובך, ויש להיזהר מהכללות מיותרות. גישתנו היא , שיש להניח לסוגיה
הנדונה להתפתח באופן הדרגתי. כבר הצבענו על החשיבות שנודעת לשביתה בתודעת
הציבור בישראל כאמצעי חברתי-כלכלי מאזן, ושי להיזהר מקביעת קן הגבול של
החובה רחוק מדי. אמת נכון הדבר, שציבור השובתים אינו זכאי לחסינות מפני
תביעת נזיקין, אך מאידך גיסא אסור שיווצר מצב, שאימת החיוב בפיצויים תיפול
על ציבור השובתים עד כדי הרתעתם מהכרזת שביתה לגיטימית;.... יש להבחין הבחן
היטב בין הצורך לשמור על חירות השביתה, כשהיא לעצמה, מצד אחד, לבין קביעת
מדיניות ראויה, שיש בה כדי להגביל את השימוש באמצעים הפסולים מהותית
במהלכה, מהצד האחר; יש לבחון במקרה נתון מה מידת רצינותו של נזק, שהיה צפוי
לצד שלישי עקב נקיטת הליך בגדר השביתה, לעומת התועלת, שהייתה צפויה לשובתים
כתוצאה מנקיטת אותו הליך על רקע הנביבות שהולידו את השביתה; יש לבדוק את
הלגיטימיות החוקית והמוסרית של נקיטת אמצעי כלשהו על ידי השובתים, תוך
שמניחים לשובתים ליהנות מן הפסק במקרה של מצב המשתמע לכאן או לכאן יש למתוח
את קו הגבול בין עשיית מעשה בתום-ל לבין פעולה זדונית, ושי להפריד בין הנה
לגיטימית על זכות לבין הפקרות".
-
"המקרה המיוחד נושא ערעור זה
אינו מעורר, לדעתי, כל קושי. היה כן ניסיון מצד השובתים (או מי מהם) להשיג
על גבם של המערערים ודומיהם הטבות שכר ותנאי עבודה ללא התחשבות בתוצאות.
המשיבים (או מי מהם) התעלמו מזכות המערערים לעסוק במקצועם ולקבל ללא הפרעה
שירותים, שמינהלת הנמל העמידה לרשותם. ראוי היה להם לשובתים, עת החליטו של
להעתיק את האניות מן הרציף, לשקול השפעת המעשה על המערערים ודומיהם. לא זו
בלבד שהשובתים יכלו לצפות שייגרם נזק לצד שלישי עקב השבתת האניות, אלא הם
חזו את הנזק והתכוונו שאותו צד שלשיי יינזק. אך הם בחרו לנצל עמדה של שליטה
על משאבי ציבור, שנקרתה להם, מתוך אמונה שהכול מותר. הם אפילו לא נקטו
אמצעים כדי להזהיר את הניזוקים הפוטנציאליים זמן סביר מראש על הבעיה
שתעמוד לפניהם עת יגיעו לנמל חיפה. כמוהם כאותו רופא שובת, שבמהלך הניתוח
עזב החולה על שולחן הניתוחים כדי להצטרף לשובתים. בכך הפרו השובתים בצורה
משמעותית את האיזון בין חירות השביתה לזכויות הזולת. כללו של דבר:
באי-פיצוי רציף המכולות היה משום הפרת חובה כלפי המערערים בגדר עוול
הרשלנות".
ס"ק
12/03 בש"א 511/03 רשות הנמלים ואח' נ' הסתדרות העובדים החדשה – האגף
לאיגוד מקצועי ואח' (לא פורסם) (החלטה מיום 17.11.03)
ביום חמישי, ה- 13.11.2003, פרצה
שביתה כללית בנמלי חיפה ואשדוד בעקבות פריקת אוניה ברציף של מספנות ישראל.
רשות הנמלים, התאחדות התעשיינים ולשכת המסחר ת"א יפו ואיגוד לשכות המסחר
עתרו למתן צו האוסר על קיומה של השביתה.
נפסק
(ברב דעות):
-
"לאחר שמיעת טענות הצדדים
הגענו למסקנה כי האיזון הנכון בנסיבות המקרה הוא להקפיא את כניסת האוניות
לתקופה קצרה כדי לאפשר לצדדים לסיים את המשא ומתן המתנהל ביניהם".
-
"בשיקולינו אנו נותנים משקל
כבד לחשיבות מניעת הנזק הרב ששביתה בנמלים גורמת למשק. נזק זה בא לידי
ביטוי בדבריו של מר עודד טירה, נשיא התאחדות התעשיינים, זאת במיוחד לאור
מצבו הנוכחי של המשק".
-
"עם כל ההבנה לחששם וזעמם של
עובדי הנמלים אשר צפו בכניסת האונייה לרציף מספנות ישראל, לא היתה הצדקה
לשביתה בת ארבעה ימים. אין כל פרופורציה בין הנזק והפגיעה שניגרמו לעובדים
על ידי הכנסת האונייה לבין הנזק שנגרם למשק בגין השביתה".
-
"מחד – אנו נותנים צו זמני נגד
השביתה ומאידך – אנו מתנים את הצו בתנאים אשר נכונים והוגנים בנסיבות
המקרה. זהו האיזון הנכון לדעתנו".
ת"א(ירושלים) 017226/95 בית"ר תור בע"מ ואח'
נ' מועצת פועלי ירושלים ואח', (לא פורסם) (פס"ד מיום 6.9.01)
"ענינה של תובענה זו היא תביעתן
של התובעות מהנתבעים לפצותן בגין נזקים שגרמו להן הנתבעים, לטענתן, עקב צעדים
ארגוניים, שהגיעו לכדי השבתת העבודה על ידי הנהגים בעידוד מועצת הפועלים ובן
שטרית, בשני מועדים שונים: האחד, ביום 27.8.95, בשעת ערב מאוחרת, כאשר חמש
נסיעות שהיו אמורות להתבצע מירושלים לבית"ר וחזרה בוצעו באיחור ועל ידי נהגים
ואוטובוסים אחרים מאלו שהיו אמורים לבצען מלכתחילה, שכן מפתחות האוטובוסים
הוחזקו בידי בן שטרית אשר סירב למסרן לנציג התובעת. השני, ביום 22.9.95, יום
שישי בשבוע בשעת צהריים, יומיים לפני ערב ראש השנה, כאשר ארבעה אוטובוסים
נלקחו על ידי נהגיהם לחניון הרכב של בנין מועצת הפועלים ברחוב שטראוס
בירושלים, ננעלו ונחסמו שם על ידי הנהגים השובתים, ולא איפשרו לתובעות
להוציאם משם, ואלו נאלצו להזמין אוטובוסים אחרים על מנת להסיע את מאות
הנוסעים שנקבצו בתחנות ההסעה, בלא תשלום".
"הנתבעים הכחישו את כל המיוחס
להם על ידי התובעות וטענו, כי נקטו בצעדים ארגוניים כחוק ואף הודיעו על
השביתה במועד החוקי, ומכל מקום לתובעות לא נגרם כל נזק, ואף אם נגרם הינו
מזערי וסביר ביחס למטרות בגינן שבתו הנהגים".
נפסק
(כב' השופט רפאל פרקש ):
-
"למול זכותם של העובדים
להתאגד, להתארגן ולהיות מיוצגים על ידי ארגון עובדים עומדת זכותו היסודית
של המעסיק לקניינו. זכות זו נחוקה בסעיף 3 לחוק היסוד: כבוד האדם וחרותו,
הקובע כי - "אין פוגעים בקנינו של אדם"".
-
"כאשר מתנגשות זכויות בין
צדדים יש לבחון מעלתה של כל זכות. אמרנו, כי זכות הקנין של המעביד הינה
זכות חוקתית המושתתת על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ואילו זכות
ההתארגנות והשביתה טרם הגיעו למעלה שכזו, ועל כן ניתן לקבוע כי זכותו של
המעביד הינה עליונה. ברם, אף אם נאמץ את הגישה כי זכות ההתארגנות וזכות
השביתה, על אף כי נעדרות הן בשלב זה מעליו של ספר החוקים במדינת ישראל,
זכויות יסוד הם, בדרגה שווה לזכותו של המעביד, עלינו לערוך מאזן ביניהם
ולבחון איזו מהם גוברת. אין באמור כדי לקבוע באורח של קבע זכותו של מי
גוברת, אלא כל מקרה ייבחן לגופו על פי נסיבותיו ועובדותיו. לנושא זה מן
הראוי שנבחן מהי שביתה, מה אסור לשובתים לעשות וכיצד עליהם לנהוג בעת
ששובתים הם.
-
בהמ'
(ת"א) 2832/78 אמגט פלסטיק בע"מ נ' יערי ואח' (פ"מ תשל"ח (א)
434), נענה בית המשפט ונתן צו מניעה לגבי פעולות אלימות של עובדים, אשר
מנעו בכוח הוצאת סחורות וכן כניסה ויציאה למפעל. באותו עניין קבעה כב'
השופטת ח' אבנור, על סמך אמירתה בהמ' 6922/72, כי יש להבחין בין שביתה לבין
פעולות לוואי של השובתים, שהן עוולות אזרחיות, ובה בשעה שהמניע לעשייתן הוא
השביתה - הרי אין הן מהוות חלק מהותי של השביתה ומשום כך אין הן בגדר סכסוך
עבודה. "כל זמן שאין עוברים על ההגבלות הקבועות בחוק אין בה משום עוולה
משפטית כלפי אותו אדם" (שם בעמ' 437 ג'). בע"א 25/71 הנ"ל, בעמ' 131,
אומר כב' השופט ח' כהן דברים אלו, לעניין סעיף 62 לפקודת הנזיקין: "מן
המפורסמות הוא כי מטבען של שביתות והשבתות הוא לגרום להפרות חוזים שונים
ומגוונים עד מאד; ואילו היו יוזמי השביתות או השובתים או המשביתים צריכים
לשאת בנזק הנובע מכל ההפרות האלה, היה בכך כדי לחסל את מוסד השביתה ולעשותה
לבלתי אפשרית. מותר לומר כי אין שום דבר רחוק מן המחוקק הישראלי מאשר הרצון
לחסל את מוסד השביתה..."".
-
"אולם, גם בדברים אלו, כך יש
להניח, אין לראות את זכות השביתה כזכות בלתי מסוייגת (ע"א 593/81 הנ"ל
בסעיף 26 לפסק הדין), או במילים אחרות, כפי שאמר כב' השופט ברנזון בבג"ץ
566/76 "אלקו" חרושת אלקטרונית מכנית בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה
ואח', פ"ד לא(2) 197, 209: "גם למאבק מקצועי יש גבולות מוכרים על
פי הדין, היושר וההגינות, והבועט או מזלזל בהם אין לו אלא להלין על עצמו אם
בסופו של דבר הוא יוצא וידיו על ראשו"".
-
"בדב"ע נז/27-41
ההסתדרות הכללית ואח' נ' מכתשים מפעלים כימיים בע"מ, פד"ע ל' 339,
עמד הנשיא מ' גולדברג בפסק דינו על כך, כי חירות השביתה אין בה להכיר
לשובתים לנהוג באלימות, אף לא באלימות מילולית, והסתמך על סעיף 163 לחוק
העונשין, התשל"ז-1977, המכיר בחשיבות זכותם של העובדים להפגין ובמיוחד
בהקשר ליחסי מעביד-עובד, אולם הודגש כי הפעילות המותרת תיעשה "בדרכי שלום"
בלבד (וכן ראה דב"ע 92/97-41 ארגון העובדים בעירית ת"א נ' עירית ת"א,
פד"ע לא 109, 114 ב')".
-
"סעיף 49 לפקודת
הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") קובע כי - "עיכוב שלא
כדין הוא מניעת מטלטלין שלא כדין מאדם הזכאי להחזיק בהם מיד"".
-
"על פי האבחנה שקבענו בין
השביתה - שהוגדרה בפסיקה האנגלית כזכות העובדים לתת או למנוע את שירותיהם
(ראה בע"א 573/68 הנ"ל בעמ' 524; וכן בהמ' 2832/78 הנ"ל בעמ' 437) - מתמצית
השביתה, כפשוטה ב"שב ואל תעשה", אולם משעה שננקטת פעולה של "עשה" על ידי
העובדים השובתים יש לבחנה האם מהווה היא משום עוולה או עבירה על פי כל
דין".
-
"לשיטתי, לא השכילו הנתבעים
להוכיח, כי עיכובם של ארבעת האוטובוסים בחניונה של הנתבעת למשך יומיים
תמימים, עד אשר ניתן צו עשה של בית המשפט המורה להם לשחרר את האוטובוסים
לידי התובעת, היה עיכוב כדין, וזאת אף בהנחה שאני מניח לטובת הנתבעים כי
השביתה הוכרזה כדין. בפועל, מנעו הם מהתובעות בעלות האוטובוסים והזכאיות
להחזיק בהם ועיכבום שלא כדין ולכן עוולו כלפי התובעת על פי סעיף 49 הנ"ל".
-
"במקרה דנן, יש לקבוע, על פי
מכלול השיקולים שבמדיניות שיפוטית ראויה, שפורטו, כי חלה חובת זהירות
מושגית ביחסים בין הנתבעים לתובעות וכי יש להבחין ולאבחן בין זכותם של
הנתבעים לשבות ולא לעבוד ושל נתבעים 1 ו - 2 להוביל את השביתה, כאשר לזכות
זו תינתן הכרה והגנה, לבין פעולות לוואי כוחניות וזדוניות הגובלות בהפקרות
- השתלטות על רכוש המעביד ומניעה ממנו להשתמש בקניינו במשך יומיים רצופים
עד להיזקקות לצו של בית המשפט. ודברים אלו אמורים אף בהינתן העובדה כי
האוטובוסים הושבתו במשך 48 שעות כאשר ב- 25 שעות מהן חלה השבת, בה ממילא
אין האוטובוסים והנתבעים עובדים".
-
"יכול וישאל השואל ואף יאמר,
כי אם נקבעת חובת זהירות מושגית של העובד כלפי המעביד בעת שביתה, נפרצת
הגדר וכל מעביד יוכל לתבוע את העובד ואת ארגון העובדים בגין הנזקים שנגרמו
לו. ואף אתה השב לו, כי אין לחשוש מכך. בקביעת חובת הזהירות המושגית מבקש
בית המשפט לגדור גדרות ולתחום גבולות לשביתה ולהימנעות עובדים מהפעלתן של
פעולות לוואי לשביתה, אשר מקומן לא יכירם ביחסים שבין עובד למעביד. יש
להניח כי בית המשפט, יידע לשקול היטב כל מקרה לגופו מתי יש להפעיל את
שיקולי המדיניות המשפטית ולקבוע האם המקרה הקונקרטי בא בגדרה של עוולת
הרשלנות אם לאו".
-
בחינת נסיבות המקרה מחייבת את
המסקנה כי הנתבעים היו חבים חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, ויכלו לצפות
כי מעשיהם יביאו לנזקים שארעו למעביד.
-
"הנתבעים חייבים לפצות את
התובעות בגין הנזקים שנגרמו להם עקב השבתת ארבעת האוטובוסים ביום 27.8.95
וביום 22.9.95".
ת"ק
(פתח תקוה) 1265/04 ד"ר פלד יואב נ' חב' התעופה אל-על נתיבי אויר
לישראל בע"מ (לא פורסם) (פסק דין מיום 1.7.04)
התובע, רופא במקצועו, היה אמור
לשוב לישראל מאמסטרדם ביום 2.5.03. יום קודם לכן נודע לו כי הטיסה בוטלה עקב
השביתה במשק. הוא ניסה ליצור קשר עם משרדי אל על באמסטרדם, אך קיבל מענה קולי
המודיע על ביטול הטיסה. השביתה הסתיימה 10 שעות לפני מועד ההמראה המתוכנן.
בהעדר קשר עם אל על, רכשה התובע כרטיס בחברת ישראייר על מנת לשוב במועד לארץ
ולעמוד בהתחיבותו לביצוע פעילות ניתוחית ביום 4.5.03.
דרישתו להשבת סך 253$ ששילם
לישראייר נדחתה ועל כן התביעה.
אל על התגוננה בטענת סיכול לפי
סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 וכי נקטה בכל
האמצעים למניעת הנזק הנטען ולפיכך היא פטורה מאחריות מכח סעיף 20 לאמנת ורשה.
נפסק
(כב' השופטת
מיכל נד"ב ):
-
"סיכול - סעיף 18 לחוק
החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות") זו
לשונו: "18. (א) היתה
הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו
לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען,
וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם
עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים. (ב)
במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם
לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה
כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות
הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה,
והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו".
-
"סעיף 22 (ב) לחוק
התרופות קובע:
"הוראות חוק זה
יחולו כשאין בחוק המסדיר יחסי עבודה או בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין
הנדון".
-
"לאור
טענת הנתבעת הנסמכת על ה"סיכול", אניח בשלב זה, כי אין הוראות מיוחדות
אחרות לעניין הנדון".
-
"האם שביתה מביאה לסיכולו של חוזה בהיותה
בגדר נסיבות הנכנסות לסעיף 18 לחוק התרופות?"
-
"הפסיקה פירשה פירוש צר את תנאי אי
הציפיה מראש של הארוע המסכל. ר' לדוגמא ע"א 715/78 כץ נ' מזרחי, פ"ד
לג (3) 639, מעמ' 643, ו- ע"א 206/79 ריטברג נ' ניסים, פ"ד
לד (3) 314 בע"מ' 333, וכך עוד מקרים רבים ומגוונים".
-
"לאור פסיקה זו למעשה הפך
סעיף 18 לחוק
התרופות לאות מתה
(ר' ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה 2 בע"מ' 503)".
-
"על כן, לאור האמור, ולאור
התנהלותו של המשק בישראל, ספק אם ניתן לקבוע, כי שביתה היא אירוע בלתי צפוי
המביא לסיכול של חוזה, ובענייננו, חוזה להובלה אווירית. אם אין מדובר
בסיכול, כי אז לכאורה אי קיום החוזה ע"י הנתבעת מהווה הפרה של החוזה, המזכה
את התובע בתרופות העומדות לו לפי חוק התרופות עקב הפרת חוזה".
-
"אפילו אקבל את טענת הנתבעת,
כי מדובר בענייננו בסיכול, אין הדבר מביא אוטומטית לדחיית התביעה".
-
"סעיף 18 (א) אמנם קובע שסיכול
לא מקים לנפגע עילה לאכיפת החוזה או לפיצויים. ואולם סעיף 18 (ב) קובע
איזון בין הצדדים באופן שמותיר לבית המשפט שיקול דעת נרחב להורות על השבה
ועל שיפוי הנפגע בגין הוצאותיו הסבירות".
-
"אמנת
ורשה - חוק התובלה האווירית תש"מ - 1990, מחיל
בישראל את הוראות
אמנת ורשה,
על כך אין מחלוקת".
-
"...לפני סעיף 20 בא סעיף 19
הקובע את הכלל, שסעיף 20 הוא החריג לו: "המוביל ישא באחריות לנזק
שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין".
-
"מסדר הסעיפים ותכנם ברור אם
כך, כי הכלל הוא שהמוביל אחראי לנזק. למוביל עומדת בסעיף 20 (א) - הגנה.
הנטל להוכיח ההגנה מוטל על המוביל (ר' ע"א 74/81 אלימפיק ארווייס ס.א.
נ' מנקל מנזל קלימי, פ"ד לז(1) 1)".
-
"בענייננו, נגרם לתובע נזק
מחמת איחור בתובלה האווירית - קריא - עלות כרטיס חילופי עקב אילוצים שחייבו
אותו לחזור לארץ בדחיפות".
-
הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח
כי עומדת לה ההגנה שבסעיף 20 (א) לאמנת
ורשה ולפיכך "אין
מקום לקבוע, כי הנתבעת נקטה את כל האמצעים הדרושים למניעת הנזק שנגרם
לתובע".
-
"מסקנתי היא על כן, כי אם על
פי דיני הסיכול - מכח שיקול הדעת העומד לבית המשפט להורות על השבה ושיפוי
בגין הוצאות סבירות, ואם על פי האמנה - אם דיני התרופות הרגילים אינם חלים
עקב סעיף 22 (ב) לחוק התרופות, ואם על פי דיני התרופות הרגילים - אם היתה
בענייננו הפרה שלא חל בעניינה דין מיוחד, יש מקום להורות על שיפוי התובע
בגין ההוצאה שנגרמה לו ברכישת הכרטיס החלופי".
-
"מעבר לדרוש אוסיף, כי בעדותה
טענה אשת התובע, כי כשהתקשרה להודיע שלא יגיעו לטיסה החלופית באל על עקב כך
שכבר טסו לארץ, נאמר לה שלא נשמר המקום. טענה זו לא נסתרה. משתמע מכך
שהמקום שהיה שמור לתובע אויש לכאורה על ידי אחר, וממילא שולם עליו על ידי
אחר, על כן חובת ההשבה חלה על הנתבעת גם מכוח דיני עשיית עושר.
אל על חויבה לשלם לתובע סך של
1,140 ש"ח - דמי הכרטיס החלופי בצרוף הוצאות משפט בסך 700 ש"ח.
ת"א
(תל אביב) 55495/03 שעשוע אהרון נ' ק.ל.מ. נתיבי אויר הולנדיים
(לא פורסם) (פס"ד מיום 27.9.04)
התובע טוען כי הזמין טיסה אצל הנתבעת אך הנתבעת
לא עמדה בלוח הזמנים וגרמה לו לנזקים ולעגמת נפש בכך שהטיסה הוחלפה ליעד אחר
והובטח לו שתמתין לו תחבורה יבשתית ליעדו. נציג לא המתין לו והוא נאלץ להמתין
זמן רב לתחבורה וכשזו הוסדרה הוא הגיע לשדה התעופה ביעד כאשר שדה התעופה כבר
היה סגור. גם טיסתו חזרה אחרצה התעכבה בכ- 3 שעות וכתוצאה מכך נגרם לו בזבוז
זמן יקר וטירדה.
הנתבעת טוענת שהטיסה הראשונה בוטלה עקב תקלה
טכנית וכי היא דאגה על חשבונה לטיסה חלופית ותובלה יבשתית וכי הטיסה השניה
התעכבה מטעמים אופרטיביים הקשורים לצוות הטיסה וכי היא לא יכלה לצפות מראש
עיכוב זה וכן לא היו בידיה פרטי התובע בהולנד ולפיכך לא יכולה היתה לאתרו
ולהודיע לו על כך מראש.
לטענת חברת התעופה "אין להגיש תביעת נזק הנובעת
מאיחורים ושינויים בטיסה" בהתאם לחוק התובלה האווירית,
התש"ם – 1980, אמנת וורשה 1929 ופרוטוקול
האג, 1955.
נפסק
(כב' השופט מ' קליין ):
-
"ער אני לעובדה, כי כל נוסע,
מצפה כי חברת התעופה תעמוד בזמנים וביעדים המתוכננים מראש וזאת כדי למנוע
התרוצצויות מיותרות ושינויים בלוח הזמנים. מנגד בפני חברות התעופה,
מתעוררים מכשולים שונים המקשים לעמוד תמיד בלוח המזנים, דוגמת תקלות
בטיחותיות ואילוצים ביטחוניים והסיבות השונות הגורמות לעיכובים ושינויים
בזמני הטיסות לא תמיד מגיעות לידיעת הנוסע. יתרה מזו, מעבר לאינטרסים
הנוגדים של הנוסע וחברת התעופה, קיים אינטרס ציבורי שלא להכביד על פעילותם
של חברות התעופה האזרחיות ולאפשר קיומם ללא הטלת אחריות כספית בכל תקלה
היכולה להתעורר במהלך פעילותם".
-
"סעיף
10 לחוק התובלה האווירית קובע את ייחוד העילה לפי חוק זה, ומכאן שאין
להזקק לכל הטענות הנוגעות להפרת החוזה בין התובע לנתבעת".
-
את הטענה, לפיה נקטה הנתבעת בכל
האמצעים הדרושים למניעת הנזק הנטען, אני דוחה מכל וכל.
סעיף 20(1) לאמנה מטיל על המוביל את
חובת ההוכחה כי נקט בכל האמצעים וכו'. לא רק שהנתבעת לא הוכיחה
כי עשתה כל הנדרש, אלא שלא שמעתי אפילו טענה אחת מפיה על פעולה כלשהי
שעשתה בנסיון לאתר את התובע ולהודיע לו על שינוי בלוח מועדי היציאה של
הטיסה מאמסטרדם לתל אביב, כמו"כ לא שוכנעתי כי הנתבעת ידעה על העיכוב רק
בסמוך למועד הטיסה ורק לאחר שהתובע כבר היה בדשה התעופה".
-
"...לעומת זאת עומדת לנתבעת
ההגנה של
סע' 20 לאמנה
"לא
ישא באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים
למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם"...לאור
סיבת האיחור ומששוכנעתי שאיש מטעם הנתבעת לא יכלו למנוע את האיחור, הרי
שבמערכות החוזיות שבינה לבין התובע, המדובר בנסיבות של פטור בשל אונס או
סיכול החוזה, בלשון סעיף 18 (א) לחוק החוזים (תרופות
בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970...לפיכך, אני קובע שהנתבעת פטורה בכל
הנוגע לנזק שנגרם כתוצאה מאיחור ביציאה...".
-
"התובע לא הוכיח אף אחד
מההוצאות שנגרמו לו והן לא הצביע על כל הוצאה נוספת מעבר להוצאות שהיה
מוציא אילו היה נוחת כחניית ביניים ברוטרדם ולא באמסטרדם...לפיכך אני דוחה
את התביעה בגין ראשי הנזק הממוניים וההוצאות שנטענו ע"י התובע".
-
"במבחן האינטרסים אני מוצא שמחד
עומדת לנתבעת הגנות שבאמנת וורשה שכן הנתבעת לא
הייתה יכולה למנוע את העיכוב בטיסה אך מאידך הנתבעת לא הוכיחה שעשתה הכל
כדי למנוע או לצמצם את נזקיו של התובע ע"י מסירת הודעה מוקדמת על העיכוב
בטיסה וכן על מסירת הודעה מוקדמת כי שדה התעופה ברוטרדם נסגר בחצות".
-
"לכן אני קובע שהנתבעת תשלם
לתובע סך 2,000 ₪ עבור עגמת הנופש שנגרמה לו מהעיכובים...וכן הוצאות משפט
ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק...".
תק (תל אביב) 4587/04
גולדנר נעמי נ' חב' אל על (לא פורסם) (פס"ד מיום 6.4.05)
בהיות התובעת בהונג קונג, נמסר לה כי הטיסה מהונג קונג
לישראל בוטלה עקב שביתה כללית בארץ. "התובעת היתה יחד עם ביתה הקטנה במדינה
זרה, בעיצומה של מגיפת הסרס ללא סכום כסף מספיק וללא סידורים מתאימים". היא
הבינה שתוכל לטוס ארצה רק לאחר 4 ימים, אולם "כבר באותו יום בין השעה 23:00
לשעה 24:00, סודרה לה טיסה אחרת לארץ דרך לונדון. התובעת הגיעה לארץ באיחור
של יום ב - 5.4.03. התביעה...היא תביעתה על הנזקים שנגרמו לה בגין אירועים
אלו".
נפסק (כב' השופט דן
מור ):
-
"לא ניתן להטיל על הנתבעת חבות בגין ביטול הטיסה כאשר הדבר
נגרם עקב שביתה והשבתה. מצב זה הנתבעת פטורה מהחבות לנזקים שנגרמו לתובעת
מביטול הטיסה. אולם על התובעת היתה החובה להודיע בהזדמנות הראשונה האפשרית
לסוכנת הנסיעות של התובעת על התקלה, ועל בטיול הטיסה כך שהסוכנת תוכל
להודיע על כך לתובעת ולהסדיר את סידורים המתאימים ולאפשר לתובעת לחזור ארצה
בהקדם האפשרי".
-
חברת התעופה הציגה פלטי מחשב, לפיהם נמסרה הודעה לסוכנת
הנסיעות. סוכנת הנסיעות מכחישה קבלת הודעה. "על פי החוק פלט מחשב שכזה הינה
ראיה קבילה".
-
"כאשר אדם מהציבור בוחר לנסוע ולטייל בעולם הוא לוקח על
עצמו את כל הסיכונים הסבירים הנובעים מהמתרחש בעולמנו המודרני. בתעבורה
האוירית מתרחשות תקלות, מטוסים מאחרים ואף חמור מכך. השביתות בארץ ואף
ברחבי העולם, הינם אירועים המתרחשים פעם בפעם ואין לומר כי מדובר בתופעה
שיש להתעלם ממנה, כאילו אין כל סיכוי סביר כי תתרחש".
התביעה נדחתה. |
|